ספר חדש של אופיר טושה גפלה הוא לגמרי סיבה לשמחה וצהלה, לפחות במקום בו אני נמצאת. וכך, משהגיע, כמובטח, בחודש ינואר 2022, ואפילו בתחילתו, הוזזו כל הספרים המונחים על מדף-הספרים-שטרם-נקראו, הן זה הפיזי, והן זה הקינדלי (באמת, למה שלא יצא הספר הזה גם לקינדל?) , ומיד "צללתי" אל בין דפיו.

כמו משב רוח מרענן ביום קיץ, כמו חזרה אל שפה שלא נשכחה, אבל נדחקה מעט, כך החזרה אל כתיבתו המיוחדת של גפלה; כמו חזרה אל איזה בית, לפחות בית ספרותי. השפה מוכרת, העולם הפנסטי ההופך להגיוני וריאליסטי כמעט לגמרי.

כבר בסיפור הראשון "הטעות" מחזיר אותנו גפלה אל המתים שאינם לגמרי מתים, או שנעלמים כך פתאום (נזכרתי ב"האורחים"), עולם שבו מי שמת לא לגמרי מת, משום שהוא יכול פתאום להופיע, להטעות את עולם המתים, ולחזור, לרגע, לשעה, לשנה, לשנים… עד שיתפסו אותו ויקחו אותו בחזרה, וגם זה יכול לקרות כך בפתאומיות.

נניח שאבדת מישהו שאהבת, והחיים אחריו נראים ריקים לגמרי, תפלים ואין בהם דבר שימלא אותך כמו פעם… ופתאום הוא מופיע על סף דלתך. את לא מאמינה, כי מי שמת מת, אבל הוא כאן, והוא מוחשי לגמרי, והוא הולך לישון איתך בלילה וקם איתך בבוקר, ופתאום חוזר לך האור לעיניים.

אבל את לא יכולה לספר שאהבתך הישנה חזרה, כי אהבתך הישנה מתה.

ואם אהבתך הישנה חזרה וחייך כבר מלאים מחדש במדה מסוימת, מה אז? מה עושים עם המתים השבים האלה? והלא פעם רצית למות בהעדרו, עכשיו הוא כאן, ולא נעים לך ממנו, אבל חיית כבר הלאה?

ב"עונת הנדידה של החתולים"  נזכרתי ב"חלילן מהמלין". בעיירה אחת שבלב המערב התיכון חתולה אחת נוטשת את ויליאם. החתולה הזו נשארה לו אחרי שזוגתו עזבה אותו, ומאז התנחם בנוכחותה והתכרבל בה. ויום אחד היא נעלמה. גם החתול של השכנים, ועוד חתולה אחת.

ויליאם, חובב ספרי בלשים, החל להתחקות אחר תנועת החתולים, גם משום שתמיד רצה להיות בלש, וגם משום שהמשטרה היתה עסוקה בחקירת ארוע פלילי אמיתי – משפחה שלמה שנמצאה טבוחה בביתה.

שער בנפשך שמכתב שיונח בתיבת הדואר שלך, או על סף דלתך, יפתח במלים האלה:

ערב אחד, בשובך מהעבודה, תחכה לך מעטפה חומה וארוכה על מפתן הדלת. שמך יופיע בחזיתה. גבה לא יסגיר את זהות השולח. אתה לא מכיר אותו, וכלן שמו חסר משמעות. … אולי תופתע למראה כתב היד שמעיד על קרבה כזאת או אחרת, ואולי תחפש את שמו של הכותב בשורות האחרונות של המסר הלא קרוא הזה. ומה שתראה שם יבלבל אותך כפליים. …
…בעת שתקרא שורות אלה, כבר לא אהיה בין החיים. למרבה האירוניה, רק לאחר מותי תתוודע לדבר קיומי…" (עמ' 107)

זה מה שקרה לגיבור הסיפור  "תוכנית האב", והמכתב הזה, ממי שכבר מת, היה מפתיע עד מאד.

ואם יום אחד יתברר לך כי יש משהו בעברך, משהו שאינך זוכרת או שכלל לא עולה על דעתך שיכול להיות שמיוחס לך, אבל באיזו דרך פלאית יתגלה לך שמיוחס לך מעשה או מחדל טוב במיוחד או רע במיוחד, ואין לך שום דרך לאמת שכך אמנם היה. כך קרה למי שנקראת "המלכה השקטה".

אני רוצה לספר על  "בין המלחמות", אולי כי מצאתי את עצמי שם, קצת, לא לגמרי, אחרי הכל דמויותיו של גפלה הן פרי דמיונו (הקודח?), אבל מצאתי כמה נקודות השקה, שהזכירו לי אותי:

פעם אחת מישהי עקפה אותי בתור לקולנוע. התנהגה כאילו אני בלתי נראית. אמרתי 'סליחה?' והיא אפילו לא הסתובבה. דמיינתי מנוף עצום ובעזרתו הרמתי את האצבע ונגעתי פעם אחת בכתפה. היא סובבה את הראש ואמרה 'מה?' גס כזה, יותר גרוע מאלף קללות, ואני נשמתי נשימה עמוקה ואמרתי לה שהיא עקפה אותי בתור. באותו רגע תקפו אותי מיליון מחשבות: שמעתי את המשפט שאמרתי והוא נשמע לי כל כך קטנוני. אז מה אם היא עקפה אותי בתור? למה צריך לעשות מזה עניין? למה לא להבליג, להתקדם אל הקופה, ולהעמיד פנים ששום דבר לא קרה? האם אמרתי מה שאמרתי כדי להעמיד אותה במקומה, כדי לעמוד על שלי, או כדי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת לפתוח את הפה כשצריך? …והדבר הנוסף שקרה, שהוא אולי הכי גרוע, זה שכדרכי בקודש קפאתי רגע אחרי שפניתי אל האישה שעקפה אותי ויצאתי פסיכית על כל הראש כי במקום להתנצל היא אמרה 'בבקשה' כעוס ופינתה לי את הדרך, ואני במקום להתקדם אל ראש התור, עצבנתי את כל מי שעמד מאחורי כי לא זזתי כלל." (עמ'  250 – 251)

ויש לה גם אמא, למספרת, שמזכירה לי קצת את אמא שלי:

.. תוך חמש דקות תפר את ההבטחה שלה לעצמה לא למתוח עלי ביקורת ותגיד משהו. אני אתעצבן, היא תתנצל, בסוף נתחבק. …תמיד היא היתה כזאת. משליכה רימון ומתנצלת. .." (עמ' 255)

וזה די מוזר למצוא את עצמי בתוך דמות בסיפור. אם כי בהמשך הלכה הדמות והתרחקה ממני. מצד שני היה לה סיפור מרתק, על מחסום כתיבה ועל כפר ובו אנשים שאינם מדברים כלל. והיו לה גם כל מיני תובנות על כתיבה של סדרות לטלוויזיה, כי זה הטרנד היום.

על כל סדרת טלוויזיה שמופקת יש אלף לידות שקטות של סדרות שהלכו לעולמן בטרם עת. …" (עמ' 249)

בסיפור האחרון (יש עוד כמה שלא דברתי עליהם), "העולם הוא מיטה" חוזר גפלה לשתי התמות המרכזיות, החוזרות בצורה זו או אחרת בכל ספריו – המוות והמוזיקה. שדר רדיו אחד, מסוג אלה של "ציפורי לילה" (היתה פעם, ואולי עוד יש, תכנית שכזו בגלי צה"ל, אבל אין לי מושג כי אני לא מאזינה לתוכניות לילה שכאלה), מדבר מהגיגי לבו אל מי שמאזין ומי שמאזינה, ובין לבין משמיע מוזיקה, על פי בחירתו. וכאן צריך להיות קישור לאיזו רשימת השמעה, שהקוראת משתוקקת להאזין לה,  לשירים המדוברים, בעיקר הקוראת הספציפית שכבר מזמן מזהה קטעי מוזיקה קלאסית מתוך שינה (ולכן אהבה כל כך את "האורחים" משום שפס הקול שלו היה הרקוויאם הגרמני של ברהמס), ובלית ברירה תתאמץ הקוראת הספציפית ותרכיב בעצמה את הרשימה המדוברת..

שדר הרדיו הזה מדבר אל אנשים ונשים ההולכים אל מותם; מות נשיקה. כי בעולם כולו מי שנרדם או נרדמת באותו היום, לא יתעוררו יותר. וכדרכם של שדרי הלילה האלה, הוא נישא על זרם תודעתו ומדבר על אנשים ונשים שהיו בחייו וכבר מתים, או תכף ימותו, על פגיעות שפגע במי שאהב, סודות ששמר, ותיכף לא יהיה מי שישמע.

עד שירדם, והשיר האחרון יוסיף ויתנגן.

הספר הזה, "הרי געש רדומים", יש בו תשעה סיפורים לא קצרים מדי, לא ארוכים מדי, בדיוק באורך הנכון. מסתוריים לעתים, מרתקים תמיד.

ספר שדורש תשומת לב, ונפלא לחלוטין.

מומלץ

וכמה אמירות שאספתי לאורך הספר

…אסור לשכוח שתחילתה של כל מערכת יחסים רומנטית בשקר; מעטים האנשים שלא עוטים על עצמם תחפושת על מנת לשאת חן בעיני האדם האחר, אפילו אלה שמשוכנעים שהם מביאים את גרסתם המהימנה ביותר אל המפגש. …"(עמ' 47)

…דבר לא יכול להשכיח צער, רק לשכך את עוצמתו לפרקים…" (עמ' 64)

…מרגע שאני נכנס הביתה אני לא מצפה למצא שם נפש חיה. אין לי בעיה שאנשים יבואו לשעה שעתיים, וגם אז אני נדרש לכל מיני הכנות, כאילו מרחבי הפרטי הופך למרחב ציבורי ועלי להיערך בהתאם… זה פשוט עניין של קרבה מוגזמת מדי, אינטימיות שעולה על גדותיה, חדירה לקודש הקודשים. .." (עמ' 112 – 113)

אין אהבה נכזבת יותר מאהבה שסר טעמה,…" (עמ' 231)

..כותבים הם אלים פגועים ונקמנים, הנדדרשים אל הכתיבה כדי לשוב ולתבוע את חזקתם על העולם שנחמס מהם." (עמ' 252)

… הארץ הזאת היא סרט אימה אילם. כל הזמן מדברים על המלחמה הבאה כאילו היא עונה נוספת בשנה. כאילו הרע בלתי נמנע. כאילו זאת עובדה מוגמרת ורק התאריך לא נחשף. כל הזמן מלבים את הדמיון שלנו, אומרים לנו שזה יהיה שונה מכל מה שהכרנו. שממדי ההרס יבעיתו את כולנו, ורק מטומטם יתנחם במחשבה שלא נישאר חייבים. כל הזמן אפוקליפסה לא עכשיו, עוד מעט. כל הזמן זה באוויר, המלחמה הבאה כבר מסופרת לכל פרטיה, ובכל זאת כשהיא סוף סוף תגיע כולנו נהיה בהלם. ובניגוד לחיילים המסכנים שחוזרים מהזוועות הלומי קרב, אנחנו נהיה הלומי עורף. ובינתיים אנחנו אמורים לשבת ולחכות, להעמיד פנים שהחיים שלנו שפויים. .. "(עמ' 285)