התיקון השני בחוקת ארה"ב מגן על זכותם של אזרחיה לשאת נשק. ויש להם איגודים למיניהם המהווים מנופי לחץ כנגד שינוי או לפחות החמרה בתנאים למתן רשיון, יש להם חנויות לממכר נשק שנראות כמו מין כלבו אינסופי ובו כל מיני מינים של כלי נשק, אוטומטיים, חצי-אוטומטיים, אקדחים מכל הקליברים, רובים, רובי ציד. יש להם גם מועדוני ציד וקבוצות היוצאות למסעות ציד, לפי רשיונות ציד. במאמר מוסגר יצוין כי מרבית התומכים באחזקת נשק, ציד וכו' נמנים על הצד הימני של המפה הפוליטית, והמאבקים בעד ונגד לא מסתיימים לעולם, גם לא לאור מקרי הירי ההמוני המרובים (זכות יסוד?).

כך, שלהיות אמריקאי במקומות מסויימים פירושו, לעתים, להשתייך לקבוצת ציידים זו או אחרת, להחזיק כלי נשק (אחד או יותר). עניין תרבותי-חברתי.

אשה אחת, די-צעירה, מוצאת עצמה ברילוקיישן באמריקה, בסניף האמריקאי של חברה ישראלית. יצאה עם חוזה לשלוש שנים, לגור שם ולעבוד במשרד של החברה.

שותפתה לחדר העבודה סייעה לה בהטמעה של כל מה שאמריקאי בהתנהגות, בכתיבת מיילים, בהכנת מצגות ובכלל, עמית אחר דאג שלא תשאר לבד בארוחות הצהריים, ואף הזמין אותה לצאת עם כמה עמיתים אחרים לעבודה, לאימוני ירי ולציד בסוף השבוע.

כך התחילה לצאת לסופי שבוע שכאלה, בעונת הציד הקרה.

בפעם הראשונה שיריתי באמריקה פגעתי בעץ. היינו בחוץ כבר כמה זמן, כנראה כמה שעות. הירייה הראשונה פגעה בעץ, אבל זו שאחריה שרקה בין העלים. מיד אחר כך חדלתי, החיה ברחה, ומסביב נפלה דממה.

כשהרמתי את הראש מהכוונת, שמתי לב שדייוויד והאחרים עומדים ומסתכלים עלי, והובכתי. השארתי אותם לעמוד שם והתקרבתי אל העץ. חיפשתי את הקליע אבל לא מצאתי אותו. נראה שהוא נבלע עמוק בגזע העץ. ריח האדמה היה חזק, וגבר על ריחו של אבק השריפה שהתפוגג כלא היה. נשארתי לעמוד שם עוד כמה רגעים, ליד העץ." (עמ' 11)

והיא ממשיכה, לעתים אתו לבד, לעתים יחד עם אנשים נוספים.

במקביל, כמו בכל תאגיד בינלאומי, ישנם משברים בעבודה, פתאום המשרה הבטוחה כבר לא כל כך בטוחה, יהיה אולי רה-ארגון, אולי תצטרך לחזור לארץ, אולי תאבד את עבודתה, ממש כמו אנשים אחרים שיום אחד פשוט לא היו שם.

היא פורצת דרך במידה מסוימת; אשה לבדה, בארץ אחרת, בלי אף אחד איתה.

בפעם השנייה שיריתי באמריקה, יצאתי לירות עם דייוויד ושני חברים שלו. … גם הפעם הייתי האיש היחידה, אבל זה לא היה שונה בהרבה מהמצב שלי בעבודה. רוב הזמן הייתי האישה היחידה בצוות, האישה היחידה בישיבה, לפעמים האישה היחידה בעולם כולו." (עמ' 14)

אחר כך היו עוד פעמים, השלישית, הרביעית, לעתים ליום אחד, לעתים יצאו לכמה ימים.

במלים מדודות, בטון מינורי מספרת חכימי את סיפורה של אישה אחת, לבדה, בארץ אחרת, עם מנהגים אחרים.  ובכל זאת, אי-נוחות גוברת והולכת מלווה את הקוראת, כשהמספרת, האישה הזו הנמצאת ברילוקיישן, מוסיפה ומספרת על מסעות הצייד שלה, ועל חייה בכלל.

וזה מה שהופך את הספר הזה, נובלה בעצם, אם נדקדק, למשהו שיישאר עם הקוראת עוד ימים רבים אחרי הקריאה. מהפך דפים, בועט בבטן, לעתים. מרתק ויפהפה.

פנו לכן כמה שעות, וקראו.

ועוד משהו על העבודה בחברות שכאלה, בין או רב-לאומיות, עם כל הצ'ופרים והתנאים הנוחים, והחוזים המאפשרים להעבירך מתפקידך מעכשיו לעכשיו. משהו על הקרבה-ריחוק בין אנשים העובדים יחד ומבלים יחד זמן לא מועט מימיהם.

…הרגע הראשון בו שבו נגלה אלייך גופו החשוף של מישהו שעובד איתך מביך תמיד, בין אם זה גבר או אישה. בארץ זה קרה לעתים, בעיקר בימי גיבוש של החברה או בנופש השנתי. …" (עמ' 50)

מומלץ.