כמעט ויתרתי על הספר הזה. כמעט. והרי יש כל כך הרבה ספרים הממתינים להיקרא, והיממה עדיין יש בה עשרים וארבע שעות, רק חלק מהן יכול להיות מוקדש לקריאה. והנושא. פיגועי טרור. אמנם בצרפת, אבל, בכל זאת, אחרי השבעה באוקטובר, צריך רגע לעצור ולשקול את האפשרות שיש בספר הזה טריגרים, כאלה שיכולים לגרום לכל ישראלי/ת שאי פעם היתה לו או לה איזושהי נגיעה לאיזה פיגוע טרור, הזמן הזה שהחדשות משתלטות על ערוצי התקשורת, התיאורים, החרדה שיש שם אולי מישהו שאת מכירה, או מישהי מבנות משפחתך, התיאורים, הצילומים מזירות הארועים. הצורך לדעת והצורך להתרחק מכל מידע, המקננים זה לצד זה. ועכשיו, כמובן, כל מי שהיה כאן בשבעה באוקטובר, כל מי שעדיין נשארה שם, כל מי ששהתה בסמוך או בתוך הארוע, כל מי שחייה שונו מאז.

ובכל זאת לקחתי את הספר ליד, ובכל זאת קראתי. תחילה בהסתייגות, בהרחקה המתבקשת, העובדה שהכל מתרחש בפריז, לא כאן, מאפשרת הרחקה שכזו. ולמרות הריחוק, והנסיבות השונות לגמרי, חלקים לא מעטים מהספר כל כך קרובים, שאין אפילו צורך לדמיין. הכל ידוע, הכל מובן, הכל מוחשי למדי.

כמה מלים על מספר פיגועים בפריז, בשנת 2015; בשבעה בינואר, 2015, נכנסו שני אנשים חמושים למשרדי המגזין Charlie Hebdo ירו במספר עובדים ונמלטו מהמקום תוך שהם יורים באנשים נוספים.  הטרוריסטים שזוהו ונהרגו במהלך המרדף אחריהם עברו אימונים בתימן עם פלג של ארגון אל-קעידה.

לקריאה נוספת על הפיגוע ב"שרלי הבדו"

בשמונה בינואר, 2015, נורתה שוטרת על ידי טרוריסט ערבי.

בתשעה בינואר, 2015, נכנס הטרוריסט שירה בשוטרת למרכול מקומי Hyper Cacher, לקח בני ערובה ובמהלך מיקוח ופריצה למרכול, נהרג הטרוריסט. במקום נמצאו ארבע גופות של בני ערובה, כולם יהודים.

ב-13 בנובמבר 2015, החל משעות הערב, נערכה  בפריז מתקפת טרור משולבת  שכללה פיגועי ירי ופיגועי התאבדות: באצטדיון Stade de France, במסעדת Le Petit Cambodge,  La Casa Nostra, Comptoir Voltaire café, La Belle équipe,  והמתקפה הגדולה בתאטרון Bataclan. כל הפיגועים בוצעו על ידי טרוריסטים מוסלמים.

לקריאה נוספת על פיגועי ה- 13 בנובמבר, 2025

גיבורת "ההחלטה" , אלמה רוול, שהיא גם המספרת היא שופטת חוקרת למלחמה בטרור, העומדת בראש היחידה ללוחמה בטרור. היחידה עובדת במקביל עם שלושה שירותי חקירה אחרים: המִנהל הכללי לביטחון פנים, תת-המִנהל למלחמה בטרור המסונף למשטרה, והאגף למלחמה בטרור של החטיבה הפלילית. בין תפקידיה של היחידה, לחקור, להעריך רמת מסוכנות,  ניהול חקירות בעקבות פיגועי טרור ועוד.

האפלה והכאב הכרוכים בתפקידה של אלמה רוול, עלולים לשאוב אותה אל תוכם.

"…לא משנה עד כמה אנחנו עמידים ולוחמניים, מגיע הזמן שבו אנו קורסים." (עמ' 61)

היא זמינה כמעט תמיד במקרי חירום, מקבלת איומים באופן קבוע, ישירות לטלפון שלה, הודעות הכתובות בשגיאות, מאיימות תדיר על חייה, מאובטחת תמיד

"… יש משהו מלהיב בליווי בידי מאבטחים, כניסה למכונית משוריינת עם סירנות מייללות – והנסיעה המהירה, כאילו את האדם החשוב ביותר בעולם – את מקבלת את התחושה המטעה שאת מיוחדת, חסינה מכל סכנה חמקמקה, גם אם ידוע לך שההילה הזאת קיימת רק מתוקף התפקיד…" (עמ' 62)

החלטותיה נתונות לביקורת שופטים עמיתים, ולביקורת הציבור, דרך העיתונות המדווחת תמיד ושופטת וצולבת ללא רחמים, וכמובן, לביקורות הנוקבות, הכואבות של משפחות הקורבנות, אלה שביום אחד השתנו חייהם ולעולם לא ישובו להיות מה שהיו. והם מבקשים את חייהם בחזרה, את אהוביהם המתים, מבקשים צדק.

ואין צדק. לפחות לא צדק מוחלט.

" '…המנהיגים לא עושים כלום, הם נותנים לנשק להסתובב חופשי ואז כופים עלינו את תקנות שעת החירום שלהם ויוצאים בהצהרות בטלוויזיה על המלחמה שלהם בטרור. האמת היא שהם מאפשרים לזה לקרות, שהידיים שלהם מגואלות בדם, ובעוד כמה שנים הם יממנו מכיסם של משלמי המיסים את פסקי הדין כדי שיהיו מאורע היסטורי והם יעלו מיליונים, כסף שהיה צריך להשקיע בחינוך, מבעוד מועד, כדי למנוע אסונות כאלה. …. אתם לא שמים זין על הקורבנות! ' …" (עמ' 145)

ההחלטה בה עוסק הספר היא החלטה העומדת בפני השופטת החוקרת, האם אדם צעיר, מוסלמי שנסע לסוריה לתקופה מסוימת, יחד עם אשתו ההרה (הילד נולד בינתיים), ונעצר בשובו כחשוד בטרור עתידי, האם הוא אכן טרוריסט פוטנציאלי, כפי שהתובע הכללי, המבקש להשאירו במעצר, טוען, או שמא הוא אדם צעיר שהלך שבי אחרי הבטחות הדת, והתפכח, כפי שהוא טוען בכל חקירותיו בפניה, חקירות שהתמלילים שלהן משובצים במהלך הספר, אולי כדי לסבר את עיני הקוראים;  טיעון חוזר ונשנה כי אין הוא מסוגל לפגוע באנשים אחרים, כי חשב שהחבירה לדעאש הינה דתית בלבד, והופתע ונדהם לדעת כי הוא מתבקש לפעול כטרוריסט. כי העמיד פנים שהוא מסכים משום שחשש שיפגעו באשתו ובבנו, כי היתה לו ילדות קשה, ועל כן מצא מקלט באיסלם, אלא שעתה הוא מבין ששגה בבחירת הדרך. הוא יכול להיות מוסלמי מבלי לקחת חלק בפיגועי טרור.

וזאת החלטה קשה, קשה מאד.

"'… הטעות הכי קשה היא לחשוב שנוכל להילחם בטרור על ידי עונש המוות הם אוהבים את המוות! הוא פותח עבורם את הדלתות המסתוריות של גן עדן.'" (עמ' 223)

החקירה כולה מתנהלת, זאת יש לציין, כשלנגד עיני השופטת החוקרת עומדים ארועי הטרור בעבר, בשנת 2015.

במקביל לחקירה בעניינו של  אותו צעיר מוסלמי, העצור כבר שנה, גם חייה הפרטיים נתונים במשבר; אלמה רוול נשואה לסופר-של-ספר-אחד שזכה להצלחה רבה, ומאז היה הבטחה שהכזיבה. חוסר יכולתו לחזור על ההצלחה הראשונה, מול הצלחותיה המקצועיות, יחד עם השגרה, מרחיקים אותם אט-אט זה מזו, עד שבפועל הם מתגוררים רוב הזמן בנפרד.

במהלך החקירה מצאה אלמה רוול אהבה חדשה, כזו הגדולה מהחיים, כזו שיש בה לא מעט בעיות, אפילו בתחום המקצועי, ועליה לנווט גם את חייה האישיים בתוך הכאוס הכללי.

ההחלטה האם לאפשר לצעיר לצאת מן הכלא, כדי שיוכל להמשיך בחיים רגילים, תוך מעקב, באחריות אמו,  או לבחור בבחירה הקלה יותר, לכאורה, להשאירו בכלא, כי הוא חשוד, היא החלטה קשה, מייסרת ממש. והלא היא , באמונותיה טוענת תמיד כי היא מאמינה באדם, כי כל אחד זכאי להגנה, גם השפל שבפושעים, כי אנשים יש להם תקנה. כי זו תמציתו של המשטר הדמוקרטי, הליברלי, המערבי. וזו גם חולשתו.

"…דמוקרטיות הוכיחו כמה הן פגיעות כשהן הופכות את הביטחון לאובססיה הלאומית החדשה: אנחנו מוכנים להקריב את השאיפות והערכים שלנו, לרמוס את הזכויות שלנו כדי להגן על עצמנו – אבל מפני מה? ממוות? מסבל? מהשטף התוקפני של החיים? כשאנחנו מסכימים להתנהלות הפוליטית הזאת, אנחנו מאבדים הכול: גם את הביטחון וגם את החירות." (עמ' 99)

הספר הזה, למרות המצוין על הכריכה האחורית, אינו ספר "מתח". אין כאן תעלומה שצריך "לפצח", אין רוצח שצריך לגלות, או נעדרת שצריך לאתר. יש כאן מתח מסוג אחר; קריאה המהפכת דפים מהחל עד כלה, סיפור מרתק שאי אפשר להניח מהיד.

במהלך הקריאה מצאתי עצמי שוב ושוב מרחיקה עצמי (טוב. מנסה. זה לא באמת מצליח) מן הסיפור, מפיגועי הטרור. זה לא כאן, זה לא אצלינו.

שוב ושוב מצאתי משפטים שהחזירו אותי, למרות המרחק, לכאן, לפיגועי עבר,

"… תמיד יש רגע בחייו של הורה לילד קטן, שבו הפעוט נעלם מהעין בפארק, בסופרמרקט, בחוף הים. בדרך כלל עוברות כמה דקות עד שמוצאים אותו – דקות בלתי נסבלות שדוחסות לתוכן את הגרועות שבחרדות: חטיפה, תאונה, מוות. אין לנו עוד שליטה על עצמנו. הפחד בל יתואר, פחד לאין שיעור שמשאיר בנו חותם לעד ושאנחנו מקווים שלא נדע שוב לעולם. …" (עמ' 193)

"בסוף כל פיגוע, יש קטגוריות בלתי נסבלות:
המתים.
הפצועים.
נפגעי ההלם. …" (עמ' 211)

לשבעה באוקטובר:

"…אולי אני צריכה לראות כדי להאמין, תחושת ההתפכחות מול האימה חזקה כל כך, שלא משנה כמה פעמים יאמרו לך שזה קרה באמת, הכול בתוכך יתקומם נגד הראיות. …" (עמ' 9)

"…בעברית יש מילה שמתאר הורה אבל: "שכול", פירושה חסר, כי זה מצבו שלא אדם שילדו נגזל ממנו. …" (עמ' 216)

כל כך הרבה משפטים מעוררי מחשבה. כל כך הרבה מחשבות בעקבות הספר הזה.

ומשהו שקראתי לקראת סופו, משהו שגם אני נאחזת בו, בכל כוחי.

"(אנחנו מצפים להכול מהחיים. אנחנו יכולים להיכנע לחוקי הגורל, לדבוק בחירותנו ולמרוד נגד התהפוכות הטרגיות, להכפיף את עצמנו לדטרמיניזם או לנסות לברוח מעצמנו, אבל תמיד נוכח האסון מתגלה האמת, שהחיים הם אך ורק תנודות בין הבזקים סותרים: אהבה ואכזבה, תקווה וייאוש, אושר ומכאוב. אנחנו טועים. אנחנו טועים כל הזמן. איפה האמת? איפה השקר? הקשרים האנושיים לא מספקים הנחיות. אין לנו מקרא. אנחנו מגששים. לפעמים זו רק תחושה. אנחנו מסתמכים על החיבור שהצלחנו ליצור, על האמונות שלנו, על האינסטינקט – שלרוב בוגד בנו – ולא משנה כמה נסמוך על ראיות מוצקות, ננסה לשלוט בכול, תמיד יהיה מרכיב של אי-ודאות, מקום לטעות – לא משנה מה נעשה, האדם נותר תעלומה בעיני הזולת ובעיני עצמו. לעולם לא תדע מי עומד מולך. קיבלתי את ההחלטה לבד, בצנעת מצפוני. האמנתי בצדק. רציתי להאמין באדם, והתשובה היחידה לאלה שמעמידים מולך את המוות היא החיים – תמיד החיים.)" (עמ' 238)

כמעט "דילגתי" על הספר הזה. אני שמחה שלא. אם כי נשארתי עם מועקה כבדה. מועקה על שהעולם הוא כפי שהוא.

ואף-על-פי-כן, אני ממליצה עליו.

מאד.