שערי בנפשך שיום אחד כל מה שידעת על עצמך משתנה, מתהפך; אינך מי שחשבת שאת, כל מה שידעת היה לא נכון, כל מה שסיפרו לך בשקר יסודו.

ועכשיו, מי את? מה את?

בטי ג'ונס, ד"ר בטי ג'ונס, רופאה, יהודיה, נשואה לגוי, שחור, מייקל, שאוהב אותה לגמרי. פעם היתה בטי מולנר, ילדה לא יפה, כך על פי קנה המידה שלה, שלא לדבר על זה של אמה, יפיפיה גבעולית, שרצתה תמיד להיות שחקנית. קצת כהה לעומת הוריה, יהודים אירופים שניצלו מ"שם", ששם היו להם משפחות ענפות ועתה נותרו רק בודדים.

תמיד ידעה שהיא מאומצת. אביה סיפר לה איך מצא אותה פעם על מדרגות בית הכנסת, ומשלא ראה איש, והלך וחזר, והתלבט, ובסופו של דבר לקח אותה, והיא האור של חייהם. היא היחידה שלהם. בה השקיעו הכל. הם והדוד מיקלוש, שגם הוא בא "משם" ודרכו צלחה באמריקה, ועל כן במקום שההורים החסירו, הוא מילא את החסר.

הכל היא ידעה על הוריה. מי היו "שם" לפני שהנאצים ימח-שמם לקחו אותם למחנות, מי היו בני משפחותיהם שמתו, מי ניצל. אביה לא החסיר ממנה שום רסיס מידע. הכל סיפר, לאורך השנים, שתדע. שתהיה מי שתזכור תמיד.

בעצם, כמעט הכל.

"פעם ביקשה מאביה שיבאר למענה את המילה "התאבדות". בכיתתה התלחששו שאבא של לינדזי "ביצע התאבדות". אביה ענה לה שהתאבדות היא עוד דרך למות, אבל מרצון, ועדיף לא להרחיב כי "זה לא לגילך". בטי הסיקה שהאופציה הזאת לא נוגעת ליהודים. יהודים מתים רק אם מכריחים אותם למות.?

אבל הרוב. הרוב סיפר לה.

ידעה גם שיש לאמה אחות תאומה, שפעם היו קרובות-קרובות, ודבר מה (שאי אפשר להסביר לה) נפל ביניהן, ידעה שהיתה לאביה אחות אהובה, ידעה על כל בני המשפחה שאינם עוד בחיים, סיפר לה על מבצעי הגבורה, איך חילץ ילדים מבתים הרוסים, מבורות אפלים, ומי יודע מה קרה לילדים האלה?

גם כינור קנו לה, ומורה לכינור (שממש תיעבה) מחונן העמידו לה, והיתה מין ילדת פלא שכזו.

כן, ידעה שהיא מאומצת, אבל אהובה על ידי אביה עד מאד, וגם על ידי אמה, אולי קצת פחות. בגלל צבע עורה הכהה מעט חשבה תמיד שאיזו היספנית נטשה אותה על מדרגות בית הכנסת, שם מצאה אביה, והיתה מחפשת תווי פנים דומים לפניה, בכל אשה ממוצא לטיני שחלפה על פניה ברחובות.

עד שיום אחד הגיעה שיחת טלפון מוזרה. הקול היה דומה לשלה, המבטא פחות. אשה אחת שספרה לה דברים חדשים, דברים שלא ידעה כלל.

"במשך שנים, עד שבעה־עשר בספטמבר 1983, למעשה, האמינה בטי שמוצאה של "האישה שילדה אותה" – קשה היה לה לזכותה במילה "אמא" – מקסיקני, …"

ואיך אפשר להמשיך מכאן? איך אפשר להמשיך כשנאמר לך שכל מה שסיפרו לך הוריך האוהבים שקר. איך ממשיכים לבקר את האב, זה שהיתה משוש ליבו, ולדעת שהוא שיקר לך. שיקר לך!

ואלה עוד סודות לא ידעת? ומה יעשו בעלי הסודות האלה, סודות שאינם שלך, סודות שנשמרו מפניך כל השנים?

"…חשיפת סודו של הזולת זו בגידה. …"

ומה נכון היה לעשות אז, פעם? כשמדינת היהודים רק החלה, וכל כך הרבה כאוס היה בה, וכל כך הרבה נצרכים ונדכאים.

ומשפט אחד שמצאתי, ולא ידעתי אם נכון לפעם או עכשיו:

"…אביה ודודהּ וגם אמה, כל הניצולים שהכירה, נהגו לומר: "המשכנו לחיות, למרות שלא היה שום טעם לחיים," "איבדנו הכול והמשכנו לחיות," …."לא ידענו אז מה מציאות ומה הזיה. מה נכון ומה לא נכון. הכול היה לא נכון." …"

במהלך קריאת הספר תהיתי ביני לביני, איך הייתי קוראת את הספר הזה בלי הכרות מוקדמת עם ספר אחר של אליה-כהן, "גלבי", ש"מיין הארט" מתכתב עמו לכל אורכו. האם הייתי יכולה להנות יותר (משום שידעתי כבר מהו הסוד) או פחות (משום שהיו חסרים לי פרטים ביוגרפיים)?

אין לי תשובה. כי קראתי את "גלבי" וידעתי כבר מלכתחילה מיהי בטי ג'ונס ומהם הסודות בחייה, אלה שכלל אינה מודעת להם.

הספר הזה, כמו לא מעט מספריה של אליה-כהן, נכנס לחדרי הלב ומשוטט שם, מכאיב יותר או פחות וילך אתי עוד זמן רב.

מומלץ