לא ברור על מה בדיוק חשבתי כשלקחתי, רק כמה ימים לפני טיסה לחו״ל, ספר העוסק במטוס שנפל. אמנם בימים כתיקונם הייתי מסיימת קריאתו בתוך מספר ימים, אלא שהימים אינם ימים כתיקונם, וקריאת ספר, אף המרתק ביותר, אורכת זמן רב מהרגיל.

נו, מילא, כמו שאמרה לי חברה אחת ששברה את רגלה; צריך פרופורציות. והלא יכולתי עכשיו להיות בעזה.

"אנשים טסים למרות הידיעה ששיעור מסוים מהמטוסים מתרסקים מדי שנה. הם 'יודעים' את העובדה הזאת ובכל מוצאים דרכים לסתור, ומתוך כך לרכך, את הידיעה. הסתירה השכיחה ביותר היא העובדה שמבחינה סטטיסטית מסוכן יותר לנסוע במכונית מאשר לטוס במטוס. במספרים מוחלטים, יש יותר מחמישה מיליון תאונות דרכים בהשוואה לעשרים תאונות אוויריות לשנה, כך שלמעשה טיסה היא דבר בטוח יותר. אנשים נעזרים גם בהתנהגות המקובלת; מכיוון שטיסות מסחריות הן דבר ציבורי, ביטחון עצמי קבוצתי מעורב בעניין. אנשים מתנחמים בנוכחות הזולת. כשהם יושבים זה לצד זה, כתף אל כתף, הם מאמינים שלא יכול להיות שכמות כזאת של אנשים תסתכן בטיפשות בו־בזמן."

אז לוקח לי זמן רב יותר לקרוא ספר, וכך מצאתי עצמי במרומי כך וכך אלפי רגל, בטיסה, מעבירה את הזמן בקריאה על טיסה אסונית אחת, ועוד יותר מכך, ספר העוסק בנער ששרד אסון כבד, ומצאתי עצמי לא פעם מהנהנת לעצמי ואומרת, כן, ככה בדיוק אני מרגישה.

"…הוא מרגיש שהוא מודע אחרת לשעות. הוא מבין בערפול איך השעות נערמות זו על גבי זו ויוצרות ימים, ואיך שבעה ימים מתקבצים לכדי שבוע. והשבועות מצטברים עד שהם מגיעים למספר חמישים ושתיים ואז עוברת שנה.  …"

כשהמטוס שלי מתרומם מעל העננים, אני נזכרת בטיסה 2977 מניו יורק ללוס אנג׳לס שלמרות הגובה שבו טסה, עדיין נקלעה לתוך סופת גשם וברד, ומנחמת את עצמי שאני רואה את העננים מלמעלה.

אדוארד, אדי, אדלר, גיבור הספר, הוא הילד שנשאר חי. היחיד מכל האנשים והנשים שטסו איתו בטיסה 2977 מניו יורק ללוס אנג׳לס. בין הנספים גם אמו, ג׳יין, תסריטאית מצליחה בדרכה לקריירה חדשה בהוליווד, אביו, ברוס, מתמטיקאי גאון ביותר, שעסק בתחום נידח ומיוחד במתמטיקה, שאיש כמעט אינו עוסק בו, שלא הצליח לקבל קביעות באוניברסיטה, ועל כן יכולה היתה המשפחה לעזוב את ניו יורק, שהיה אחראי על החינוך הביתי של שני בניו, אדי וג׳ורדן, בן ה-15, שכבר יש לו חברה, אבל זה סוד, שכבר יש לו דעות משלו ועקרונות משלו, והוא נלחם עליהם בכל הכח שיש לנער בן 15, שאדי אוהב בכל מאודו, ויתגעגע אליו לעד.

"…אביו הסביר לו ולג'ורדן בשלב מוקדם מאוד מדוע הוא מתנגד למערכת החינוך. 'היא לא איומה,' הסביר ברוס. 'יש ויש. אבל בכל כיתה יש עשרים וחמישה תלמידים לפחות ולכן הלמידה לא יעילה. אם אתה תלמיד מבריק, העובדה ששאר הילדים לא יכולים להתקדם בקצב שלך מאטה אותך. ומפני שיש כל כך הרבה ילדים, מנהלים את בתי הספר כמו בתי חרושת, או שמא עליי לומר, כמו בתי כלא. מושיבים אתכם בשורות, מרשים לכם לזוז כשהפעמון מצלצל, מתירים לכם להתרוצץ בחצר מגודרת פעם ביום. שום דבר מכל אלה לא תורם לחשיבה מעמיקה או ליצירתיות. אתה מתחיל לצלול לעומק נושא והפעמון מצלצל ומוציא אותך ממנו.' "

192 אנשים ונשים, ילדים ומבוגרים, אלה שבתחילת חייהם ואלה שבסופם, נוסעים, טייסים ואנשי צוות, היו על טיסה 2977. רק אחד נשאר. הילד שחי. זה שיישא על כתפיו, לתמיד, את כובד המשא של אלה שמתו.

הילד שחי. ממש כמו הארי פוטר, שנשאר בחיים כשהוריו מתו, ועבר לגור אצל דודו ודודתו. גם לו יש צלקת שמכאיבה לו לעתים. אולי הוא מיוחד, אולי יש בו כוחות מיוחדים, אולי הוא נבחר וסומן על ידי האל. הוא לא יודע. חושיו קהו. אם יחשוב יותר מדי, הכאב יכריע אותו.

כל אחד מסביבו יודע להסביר למה נשאר בחיים, וכמה הוא מיוחד במינו. כי ישב במקום כזה או אחר, כי נפילתו רוככה על ידי אחרים..

"…הכי גרועים הם הדתיים, פשוט תחייך בנימוס כשהם מספרים לך את המעשיות ואת האגדות שלהם ותתרחק."

ואולי סתם היה לו מזל, ונשאר בחיים? אולי.

"…'לא הייתה שום סיבה למה שקרה לך, אדי. היית יכול למות. זה פשוט לא קרה. סתם מזל. אף אחד לא בחר בך לשום דבר. וזה אומר, בסופו של דבר, שאין לך מה לעשות.'"

"…אדוארד נמצא כאן כי הוא לא שייך אליהם. הוא שייך למתים, לאלה שלא הופיעו, לאלה שיודעים הכול ולא יודעים כלום."

"…חושב שהמועדון שלו, הקהילה שלו, נמצאים בקלסר שבמוסך. המועדון שלו הוא 191 האנשים שמתו בטיסה. הגברים והנשים שפניהם מביטות מהתצלומים, ששואלים שאלות שהוא לא יכול לענות עליהן.  למה אתה שרדת ואני לא?"

הוא חש שהאנשים הכי קרובים לו חוששים כי ישים קץ לחייו. הם לא מבינים כי למרות שהוא שם ולא שם, למרות הריקנות:

"..'לא הייתי עושה לכם דבר כזה' — אדוארד מביט בדודו ואז בשיי; זה חל גם עליה – 'כי אני יודע מה זה אומר להישאר מאחור.'"

הזמן עובר, והסביבה כבר חוזרת לשגרה, רק הוא מרגיש שנשאר מאחור. (ממש כמו כל מיני אנשים ונשים שאני מכירה מקרוב. הרגשה שאני מכירה בעצמי מקרוב).

"…ד"ר מייק אומר לו שחלוף הזמן מבלי שמרגישים בו נקרא מצב פוגה. הוא שכיח אצל קורבנות טראומה,' הוא אומר. 'הם מפסיקים לעקוב אחרי השעות, לפעמים אחרי הימים. הם חיים את חייהם אבל המוח לא קולט את החוויה. כאילו המוח לא מבחין. לא שם לב.'"

"…המבוגרים דוחקים את אדוארד יחד מאחור ושולחים אליו מבטים מלוכסנים. שפת הגוף שלהם אומרת: תם המשבר. אתה צריך להתקדם, כדי שגם אנחנו נוכל להתקדם בחיינו."

"…הוא מרגיש את עצמו דועך מבפנים, את אורותיו כבים בזה אחר זה."

"…'אני מרגיש שאני כבר אמור להתגבר על זה,' הוא אומר. 'כולם שכחו מהטיסה. רובם, בכל מקרה. אבל אני מרגיש שאני לא מפסיק לחשוב על זה כל הזמן.'
….
' מה שקרה נכנס לעצמות שלך, אדוארד. זה חי מתחת לעור שלך. זה לא נעלם. זה חלק ממך ותמיד יהיה חלק ממך, כל רגע ורגע עד שתמות. המשימה שלך, מאז הפעם הראשונה שבה נפגשנו, היא ללמוד לחיות עם זה.'"

ספר על כאב ואובדן, על המשך החיים עם הריקנות שנשארת, עם התהיות, עם אותם כאב ואובדן.

נוגע ללב ונכנס אליו. ושם יישאר, עוד הרבה -הרבה זמן.

מומלץ