תקשיבי לתחושת הבטן שלך, אני אומרת לעצמי, אבל לא שומעת.  הרי כבר לפני שבוע התכוונתי לקום מהמיטה, באישון לילה, לכתוב על הספר הזה, ולהמשיך הלאה., לספר הבא. אבל לא קמתי, וכן המשכתי, עוד קצת ועוד קצת, וממילא אני קוראת מעט מאד בימים האלה של אחרי השבעה באוקטובר, וכך נגררתי עוד ועוד אחרי עצמי.  עד שדי לי. בעמוד 340 (מתוך 413) סגרתי את הספר, שלא על מנת לשוב אליו.

"תסמונת הספר השני", אני קוראת לזה ביני לביני (ואני מניחה שאני לא היחידה). סופרת (או סופר, לצורך העניין) כותבת ספר  מוצלח ומצליח, ומיד מנסה לרכוב על גל ההצלחה אל הספר השני. אלא שזה לא לגמרי מצליח, הדמויות שטוחות ובקושי נבדלות האחת מהשניה, העלילה לא באמת מתקדמת ואז היא מתחילה (הסופרת המדומיינת) להוסיף סיפורי משנה, שלא תמיד שייכים לגמרי, ולא לגמרי משכנעים. אבל היא משתדלת. אולי כי יש כבר חוזה ואולי אף מקדמה, אולי כי מצפים ממנה.

אבל זה לא זה. זה בכלל לא זה. ובשלב מסוים רציתי להתקשר אליה ולהגיד לה שתחזיר את המקדמה, ושתבטל את החוזה, שתחזור לימים של לפני הספר הראשון, תכתוב רק כשתרצה, בלי לחץ, בלי לוחות זמנים; אבל אנחנו לא מכירות ואין לי מספר הטלפון שלה, ומלבד זאת, הספר כבר נכתב ונערך ויצא לאור, ואפילו תורגם לעברית.

נו, מילא. אז העברתי קצת זמן בעיסוק במה שאפילו בעיני הוא שטויות.

תוכנית ריאליטי בשם "השאפתניות" מפגישה חמש נשים השואפות לפתח את עסקיהן ולהפוך לבעלות ממון ומוניטין (לא בהכרח בסדר הזה). ההפקה מצלמת את המפגשים ביניהן, מסכסכת ומחברת, מתערבת באופן סמוי, אך ברור, בכל מערכות היחסים ביניהן.

כל השאפתניות פגועות בדרך זו או אחרת. אנחנו חייבות להיות. אחרת למה שמישהי תירשם לדבר שיזרוק אותה? תוכנית ריאליטי היא כמו לנהוג בשכרות. את יודעת שזה עלול להרוג אותך, אבל יש משהו פזיז וסקסי בהתגרות בגורל." (עמ' 185)

בעונה הראשונה הכוונה היתה להראות נשים המפיקות תועלת מן הקשרים ביניהן כדי לבנות עצמן, אלא שהרייטינג של אותה עונה דשדש, ועל-כן, על מנת להגביר את הרייטינג (ומחירי הפרסום בהתאם), הפכה התוכנית לסוג של תחרות בין הנשים, כשבכל עונה אחת מהן עלולה לאבד את מקומה בתוכנית.

גיוון והכלה הם אחד מתווי ההיכר של התוכנית, גיוון בצבע העור, בתנאי הגידול, במצב הכלכלי, בסוגי העיסוק, במבנה הגוף, בהעדפה המינית.

בעונה הנוכחית של "השאפתניות" מככבות בראט, לסבית, לא רזה, שכבר בתחילת הספר נודע לקוראת שהיא מתה. לא ברור איך ולמה, ועל כן הקוראת אמורה להיות סקרנית דיה ולקרוא את הספר עד הסוף. עוד בספר – קלי, אחותה של בראט, אם חד-הורית לילדה שחורה, שתיהן שותפות בעסק של חדרי כושר; סטפני, אשה שחורה, סופרת מצליחה שספרה הראשון עסק ביחסים מתעללים בנעוריה. עוד ישנן לורן וג'ס, האחת עוסקת בתזונה בריאה, והשניה מיליונרית שרוצה לשמוח (ואין לה עיסוק מיוחד). עוד יהיו המפיקה והמתאמת, הצלם הצמוד ושלל דמויות משנה נוספות, כשכל פרק (במיטב המסורת העכשווית) מובא מפי אחת הדמויות (ולא פעם הייתי צריכה לחזור לראשית הפרק, כדי לבדוק למי מיוחס הפרק הזה, משום שכולן נשמעות דומות).

אז קראתי וקראתי, ומתוך עצלות לא הנחתי את הספר, כדי ללכת לבחור אחר.

עד שמאסתי בו באופן סופי.

חבל שמי שכתבה את "הנערה הכי בת-מזל בעולם" הרשתה לעצמה להוציא את הספר הזה תחת ידיה. (לפחות היתה מקצרת קצת).

עזבו, יש מספיק ספרים שממש כדאי לקרוא.