21.6.2024 – 259 באוקטובר, 2023

אחרי שבועיים וחצי בהם הלכתי ונסגרתי בבית, לא יצאתי אלא למה שנקבע ביומן, ובבית, בין עייפות לשינה, קצת קריאה ושקיעה בעצב שאין לו סוף.ואיף ואין לו תוחלת, עם תקווה שאני מתחזקת ומשמרת, שלא תכבה, נסעתי למקום אחר.

אוויר אחר,

אין הפגנות

משטרה שבאמת שומרת על הסדר

אנשים שלא בודקים בכל רגע איפה את על הרצף שבין ימין לשמאל.

וכן, יש כאן, בווינה, אוויר אחר. חם לא פחות, אבל אפשר לנשום. קצת. לא יותר מדי, שלא אתרגל.

יחד עם עוד משוגעים למוזיקה, כאלה שבאו לשמוע ו(אופרות) גם לשיר (ב- Wiener Minoritenkirche)  את הרקוויאם של מוצרט, מחוזקים בזמרים וזמרות מקומיים.

ובתוספת סיורים במוזיאונים וגנים מקומיים.

יכול היה להיות נפלא, אלמלא העצב הזה, שקצת נסתר אבל לא עוזב.

וכשבחזרות הגענו ל – Dona eis requiem, קצת נחנקתי מדמעות.

והבטחתי לעצמי שלא לבכות כאן.

אז מה אם הבטחתי?

30.6.2024 – 268 באוקטובר, 2023

לפני שבוע חזרתי. נחיתה קשה. האוויר כבד, חנוק. מחכים למשהו שיקרה. משהו שיזיז את הממשלה הארורה הזו, שיעשו משהו. והרי תיכף כבר לא תהיה מדינה. תיכף כל אוהביה יעזבו, כי אי אפשר עוד כך להחנק.

הככר נראית כבר מרוטה ועגומה. אין כמעט מבקרים, למעט במוצאי שבת, שאז ממילא מגיעים לקפלן, אז אפשר עוד רגע לעצור בככר החטופים, לבקש לחבק משפחות.

את יום ההולדת "חגגתי" בעוד תורנות שבת באוהל. בין שתיים אחר הצהריים לשש בערב, והמשך אל תוך העצרת; אפשר לספור את המתעניינים על אצבעות כף יד אחת.

רק הזייפן הקבוע, המגיע מדי שבת לפינה שליד הפסנתר, עם הבידורית המוגברת מדי שלו, ממשיך להגיע, עם אותו רפרטואר, עם אותה קרבה-שלא-נוגעת במנגינה. ושום דבר לא מזיז אותו משם.

נ' הגדירה את זה סטגנציה. התרגלנו. כולם התרגלו. ריטואל שכזה. באים בכל יום ששי לקבלת השבת, באים בכל מוצ"ש לעצרת. החיים של רוב האנשים ממשיכים כרגיל.

רק שלנו נעצרו בשבעה באוקטובר, או קצת אחרי.

רק הממשלה הארורה הזו, ממשלת הדמים, ממשיכה כאילו כלום.

שאף אחד לא יחזור לביתו, לא בדרום ולא בצפון. שהחטופים ימשיכו לאכול מעט, למות הרבה (מידינו. בוודאי שמידינו). שהחיילים ימשיכו להיות גיבורים ולחזור בארונות.

והממשלה לעולם עומדת.

עד הנצחון המוחלט.

או עד שיימוט הבית השלישי.