בסדרות ספרי מתח, שכל אחד מהם מכיל עלילה משלו, אולם יש איזו המשכיות ברקע, סיפורם של גיבורי הספרים, אפשר לקרוא כל ספר בנפרד, אבל אם נקרא לפי סדר ההוצאה, הרי שנכיר את גיבורי הסיפור, ונוכל להתמכר לעלילה בלי חשש שהפסדנו משהו, משהו שיכול להיות מהותי ועקרוני כדי להכיר את הגיבורים.

בספר הזה, השני בסדרה, גומז-חורדו, לא מבזבז את זמנן של הקוראות ב"רענון" עלילותיהם של ג'ון גוטיירז ואנטוניה סקוט, אלא "קופץ" היישר לעלילה. ושוב מספר, בפרקים קצרים העוברים מדמות אחת למשניה, מזמן הווה לזמן עבר, וחוזר חלילה, וגם אם הנחת את הספר וכשחזרת אליו לא זכרת בדיוק מיהו אדם זה או אחר מדמויות המשנה, אפשר, בתוך שלושה משפטים ומבלי לחזור אחורה לפרקים הקודמים, להזכר ולהמשיך הלאה.

אנטוניה סקוט, שהיא חלק מפרויקט מלכה אדומה, פרויקט סודי משותף לרשויות החוק במדינות אירופה, המכשיר חוקרים מיוחדים וחוקרות מיוחדות, בעלי כשרונות קוגניטיביים יוצאים מן הכלל, תוך מניפולציה מסוימת במוחם של אנשים אלה.

… אפשר לומר שהמוח שלה מסוגל לחזות ארועים עתידיים, אבל הראש של אנטוניה הוא לא כדור בדולר. אפשר לומר שהיא יכולה לְדַמוֹת מולה עשרות פריטי מידע בו זמנית, אבל המוח של אנטוניה לא עובד כמו בסרטים האלה שרואים בהם המון אותיות חולפות על רקע פרצופה של הגיבורה בעודה חושבת.
המוח של אנטוניה סקוט הוא יותר כמו ג'ונגל מלא בקופים שקופצים בשיא המהירות מענף לענף ובידיהם כל מיני דברים. …" (עמ' 7)

הפרויקט כולו סודי לגמרי, כאמור, ורק בעלי גישה מיוחדת יכולים להגיע אל ה"חיילים" המופעלים. האנשים והנשים האלה צריכים להיות חדורי חוש צדק מוחלט, כאלה שלא ניתן לשחדם או להסיט אותם מן הדרך הנכונה, כאלה שיילחמו עד הסוף ב"רעים", ויעבירו את התהילה לאנשי רשויות החוק הגלויים.

בפרויקט מלכה אדומה אין פרסים; רק חיים אלמוניים ותחושת משמעות. וזה הפרס הכי גדול שיש." (עמ' 21)

סקוט וגוטיירז מגוייסים בספר הזה למלחמה במאפיה הרוסית, שבעצם אינה יחידה אחת, אלא משפחות משפחות הנלחמות ביניהן על טריטוריות, ועל נתחים בסחר בסמים, סחר בנשים, סחר בנשק, וכל מה שאפשר כדי להעצים עוד ועוד את כוחן. שורשי המשפחות ברוסיה, והענפים שהגיעו לספרד מרובי שלוחות וסבוכים כל כך, שגם אם יוּתר אחד  מהם, יישארו עוד רבים אחרים.

סקוט וגוטיירז חוברים לכח המשטרה המקומי במרביה, כח קטן, חסר משאבים, שבעיקר לא מבין מה בדיוק הם עושים שם.

גם בספר הזה, כמו בראשון בסדרה, עלילה רודפת עלילה, וכולן עוצרות נשימה, מלאות הפתעות, וקשה להניחו מן היד, עד תומו.

בספר הזה, כנהוג בטרילוגיות מסוגו, מונח כבר היסוד לספר השלישי בסדרה, ועכשיו לא נותר אלא להמתין לו בסבלנות (או בלי.)

ומשפט אחד שממש אהבתי:

מישהו כמו אנטוניה, שכלוא בתוך מוחו, קולט ביתר בהירות משאר בני האנוש אמת בלתי ניתנת לערעור: שגבולות השפה שלך הם גבולות העולם שלך. כל חובב קריאה מבין את זה באופן אינטואיטיבי, גם אם לא בניסוח הזה, וזו הסיבה שאף פעם אי אפשר לקרוא יותר מדי." (עמ' 223 – 224)

בהחלט מומלץ לסוגתו.