איזה סיכוי יש לילד או ילדה לשרוד ולתפקד בעולם עוין, המחולק לקסטות ומעמדות, כשהוא או היא בתחתית, או כמעט בתחתית המעמד החברתי? עברו, אמנם, לא מעט שנים, מאז הייתי אני בגילאי הילדות והנעורים, והחברה שבה גדלתי היתה די הומוגנית (ואליטיסטית לגמרי, גם אם החברים בה לא הצהירו על כך בריש גלי), אבל אם אני מהרהרת באותן שנים, אני בהחלט יכולה לזכור נחשבים יותר ופחות, וכאלה שחיו לגמרי בשוליים. מחוץ למעגל שלנו לא הבטנו כלל, כאילו אין אחרים, ואם יש, אין לנו מושג מהם ומיהם וזה גם לא עורר בנו עניין מיוחד.

אחר כך גילינו את העולם שבחוץ, גילינו שיש אלימות רבה יותר ממה שיכולנו לשער, וחיים שונים לגמרי משלנו, ויכולנו לשמוח ב"בועה" שלנו, ולדעת שגם אם לא היינו "הכי" מקובלים בכתה, עדיין היינו מקובלים דיינו, כדי שלא להיות בשוליים.

בעולם הילדות והנעורים, הילדים אינם תמיד כה מתוקים וכה תמימים, אלא יש בהם לא מעט רוע, ואלימות, ובריונות. יש בו חבורות, יש בו חוקי ג'ונגל לעתים, והמבוגרים משתדלים שלא לראות, משום שאז תיפגע תפיסת עולמם, והדעות הקדומות שיש להם, ומוקרנות מבלי משים לילדים, יתערערו.

כך, בעולם המשתקף מספרה של גרוסמן, בבית ספר אחד, בעיר או עיירה, ישנן חבורות של ילדים: אלה שזה מקרוב באו ממדינות בריה"מ לשעבר (הזמן הוא תקופת העלייה הגדולה בשנות השמונים והתשעים), ומסומנים בתחתית הסולם החברתי, מה גם שלרוב המשפחות משאבים כלכליים פחותים מאלה של "המקומיים" (אלה שהוריהם או הורי-הוריהם היגרו מארצות מוצאם בתקופות אחרות), וישנם "המקומיים" היכולים להרשות לעצמם להתעמר, להחרים, לזלזל, ב"חדשים", ב"רוסים" (יחד עם שלל כינויים בלתי מחמיאים).

ללה היא ילדה כזו. בת להורים יוצאי רוסיה. גרה בשיכונים עם עוד משפחות של עולים. הזמן – שנות התשעים של המאה הקודמת. אי אפשר לראות עליה שהיא רוסיה, גם המבטא לא מסגיר אותה, והיא יכולה כמעט לגמרי להתחזות לישראלית.

כמעט, כי אי אפשר להזמין חברות הביתה, ואי אפשר להתקרב לילדים רוסים אחרים, בעיקר כאלה שניכר עליהם שהם כאלה, רוסים.

שלושה חוקים יש לללה, שהיא משננת אותם שוב ושוב, ומזכירה לשכנה, מיכאל, גם הוא בן למשפחה רוסית, גם עליו לא ניכרת זרותו:

אני אומרת למיכאל כל הזמן – אם אנחנו רוצים להישאר בחיים, חייבים לשמור על החוקים: חייבים להעמיד פנים, אסור לספר כלום לאבא ואמא והכי חשוב, מה שלא יהיה, מה שלא יעשו לנו! אסור לנו לבכות."

בבית הספר ה"ישראלים" לא מתקרבים ל"רוסים", ומגדילה לעשות חבורת הבריונים, המכנים עצמם "הזאבים", שלישייה המובלת על ידי נער אחד, עומר, מן "המקובלים" והיפים, שאמו ("ישראלית" כמובן) פעילה מאד בוועד ההורים ובכל תוכניות בית הספר.  הזאבים מציקים לכל מי שהוא קצת חלש, קצת פחות מקובל, עם קצת פחות חברים. מי שהוא קצת בודד, ואז זה קל. ממש.

אלכס, למשל, בן למשפחה רוסית, שנראה ונשמע כך. אפשר להציק לו בכל יום, לפזר את חפציו, לתת לא מכה כאילו לא במתכוון, לקרוא לו בשמות.

המורות ממילא לא שמות לב, ואם, במקרה, כן, כי אז הן נוטות כמעט באופן אוטומטי לצדד ב"ישראלים", שהרי לא יתכן שכאלה ילדים נפלאים, מלח הארץ ממש, יהיו מרושעים כל כך.

עד ש.. ובכן, עד שגדשה הסאה, דווקא אצל ללה, שנמאס לה, או אולי כאשר נתגלתה "רוסיותה", ובכל אופן, בדרכה שלה, ומבלי להפר את החוקים גרמה לסוג של מהפך הן ביחס לבריונים, והן ביחס לרוסים.

וראוי שמה שנלמד מן הספר הזה ייושם גם בחיים עצמם. ולכן, ראוי שילדים ובני נוער יקראו בו (לא להבהל ממספר העמודים, יש גם ציורים, ואפילו קומיקס בחלק קטן מהספר).

הספר מהפך דפים, ולמרות שהוא מיועד לבני נוער, נהניתי מכל רגע איתו (רגעים שחלפו ביעף).

כדאי לכם גם.