גרסה מוערת

במחצית יולי השתא פרץ וויכוח מלומד בקבוצת "ספרים?" בספר הפנים , ובו נעו אמות הסיפים – האם יש לשמור אמונים לנוסח הישן, הידוע לכולן – "אמת הידועה לכל היא שרווק בעל נכסים זקוק לאישה",  או שמא  יש לאפשר את התרגום החדש – "מן המפורסמות היא שרווק בעל אמצעים זקוק לרעיה."  היתה מי שאף הגדילה עשות והדביקה בספר בגרסתו החדשה, את המשפט  מן הגרסה המוקדמת יותר, כך שלא תיפגע קריאתה.

אני, שקראתי את הספר אי אז במאה הקודמת, ככל הנראה בתרגומו של אהרון אמיר (ואולי דווקא תרגומה של שושנה שרירא, שכבר זכה למקום בפרויקט בן-יהודה, או שמא היה זה התרגום של טלה בר, באמת שאיני זוכרת), ושראיתי כך וכך סדרות וסרטים שנעשו על פי הספר הזה, סבורה שאין זה כלל משנה כיצד יתורגם משפט הפתיחה האייקוני, והספר בכלל, שהרי ידוע לכל (או: מן המפורסמות), שספריה של ג'יין אוסטין מהנים לגמרי, והספר הזה "גאווה ודעה קדומה" שהוא היהלום שבכתר כל כתביה, המעיין ממנו נבעו כל הרומנים הרומנטיים שבאו לאחריו, לאורך השנים והמאות, ומעולם לא נס ליחו, ועל כן לא הייתי כלל שמה לב לשינוי במשפט הזה, אלמלא אותו דיון (שקדם לקריאתי בספר).

ובכל אופן, כל תרגום חדש, לשפת הקודש, רק מוסיף עוד רובד לשכבת התענוגות של אוהבותיה של אוסטין.

הגדילה לעשות הוצאת "ספרים בעלמא" ומעבר לכך שפעלה להוצאה לאור של הספר הזה בתרגום מחודש, וכהשלמה לסדרת "כתבי ג'יין אוסטין" שלה, הרי שהמהדורה הזו מוערת לכל אורכה, ונוסף בה מידע רב ומועיל לקוראות, אלה שרק מתוודעות לספר הזה, ואלה שכבר קראוהו אי-אילו פעמים, וחפצו להבין כל מיני עניינים העולים בו (כמו, למשל, חישוב של מהי הכנסה שנתית של חמשת אלפים לירות, בערכן העדכני, או מנהגים של החברה האנגלית, ובעיקר האצולה הזעירה בתקופות קודמות).

הסיפור, כמובן, ידוע ומוכר. במשפחת בנט חמש בנות, והספר מתמקד בעיקר בבת השניה – אליזבת בנט, שיש לה רוח חופשית, והיא חכמה במיוחד, ובסיפור הבלתי יאמן של פגישתה עם דארסי, שיש לו תואר אצולה וממון רב, פגישה שבה שניהם התקשו להתגבר על הסלידה ההדדית, ובהמשך, בקרבה גדולה ואהבה ואף נישואין ביניהם. עוד מספר הספר על ג'יין, מיס בנט, הבכירה בבנות הפוגשת אף היא בגבר חלומותיה, ואף סיפור אהבה זה צריך להתגבר על קשיים ומעקשים בדרך לאושר המיוחל. בין לבין תפגוש הקוראת ביקורת כלל לא מוסווית על מנהגי החברה, על הצביעות והריקנות, על היררכיות מעמדיות וכמובן – על גאווה ודעות קדומות. כמו, למשל:

…חוץ מלהינשא, נערה אוהבת שזונחים אותה לאנחות מדי פעם. זה מעסיק אותה ומעניק לה מין ייחוד בעיני חברותיה. …."

המהדורה הזאת הוסיפה, כאמור הערות מחכימות לאורך כל הספר, אם כי עלי להודות, שבזמן מסוים החלטתי לדלג עליהן, ולקרוא בשטף, לא משום שאין בהן תועלת, אלא שהנאתי נמצאת גם בפרטים המוכמנים מעט, שאין לי צורך. ואם בהערות עסקינן – הרי שבפרק 9 מופיע המשפט הזה מפי דארסי "אני נוהג להתייחס לשירה כאל מזון האהבה", ודווקא כאן לא הופיעה הערה כלשהי, המפנה אל המערכה הראשונה במחזה "הלילה השנים עשר", מאת: וויליאם שייקספיר:

והטקסט, כפי שהוא מופיע בלחנו של הנרי פרסל:

If music be the food of love
Sing on till I am fill'd with joy;
For then my list'ning soul you move
With pleasures that can never cloy
Your eyes, your mien, your tongue declare
That you are music ev'rywhere

Pleasures invade both eye and ear
So fierce the transports are, they wound
And all my senses feasted are
Tho' yet the treat is only sound
Sure I must perish by our charms
Unless you save mе in your arms

אולי תתווסף ההערה למהדורות הבאות.

השיר הזה, בגרסתו האנגלית כמובן, זכה ללחנו המופלא של הנרי פרסל, ובכך קיבל חיים משל עצמו.

זהו, כאמור, היהלום שבכתר ספריה של אוסטין, ולא בכדי; נראה כי כבר מזמן הפך לקלאסיקה על זמנית, שרצוי מאד לקראו שוב ושוב לאורך השנים, כדי להזכר, כדי לחייך, כדי שיהיה נעים בלב.

מומלץ

If Music be the Food of Love – The Kings's Singers

If Music be the Food of Love – Tim Mead and La Nuova Musica