ההתחלה היתה מבטיחה; יותר מכך, הכריכה האחורית עשתה איזו השוואה עם "משחקי הרעב", ויצרה איזו ציפייה (נקודת הדמיון היחידה ל"משחקי הרעב" היא התחרות בין מספר אנשים; בניגוד ל"משחקי הרעב" מדובר בששה ולא בשנים-עשר, כאן מדובר על הדחת אחד, בעוד שב"משחקי הרעב" רק אחד שורד. אבל זה מין סוג של טיזר כזה).

אז לא. זה לא "משחקי הרעב", ואין בכלל מקום להזכיר את שניהם בכפיפה אחת.

התחלה מבטיחה, כאמור. ששה בעלי כוחות ובעלות כוחות מיוחדים, מסוגים שונים, בין בחומר, בין ברוח, נקראים להצטרף לאיזו אגודה סודית, לתקופת מבחן שבסופה ישארו חמישה מהם באגודה. בתקופת שהותם באגודה יעברו מבחנים שונים, ילמדו עוד ועוד על יכולותיהם, והכי חשוב – תהיה להם גישה לספרייה הגדולה באלכסנדריה. זו שנשרפה או לא נשרפה, (ההיסטוריונים חלוקים על כך), שהיתה מאגר עצום של ידע שהיה קיים עוד לפני הספירה הנוצרית והוסיף ונאסף, עד סופה, בשריפה, או שגוועה לאיטה, או שנוצרים נלחמו בה, או שמא מוסלמים. אבל האגדות הקשורות בשמה נשארו, ועצם קיומה הפיזי, גם אם נעלם מרוב בני האדם יכול להיות מוקד משיכה למלומדים ומדענים צעירים, בעלי כוחות מאגיים מסוגים שונים, המבקשים להרחיב את הידע שלהם עוד ועוד.

היה משהו מעייף באופן שבו אִזכר והתייחס העולם אל הספרייה הגדולה של אלכסנדריה. כפי שהוכיחה ההיסטוריה, העניין שעוררה הוא אינסופי. אולי בגלל שתכולתה האפשרית הוגבלה רק על ידי הדמיון האנושי ואולי בגלל ההשתוקקות האנושית לדברים שלמים. באופן כללי, הגזע האנושי אוהב את האסור. ידע הוא בדיוק זה; וידע שאבד אפילו יותר. בין אם היה בה משהו מעייף או לא, הספרייה של אלכסנדריה טמנה בחובה דבר־מה שכולם משתוקקים לו, וכאנושות, תמיד היינו רגישים לקריאתו מרחוק של הבלתי נודע." (עמ' 7)

ששת הנבחרים כונסו בבניין נסתר בלונדון, נותקו כמעט לחלוטין מקשריהם הקודמים, וקיימו ביניהם מערכת יחסים סבוכה הכרוכה בידע של כל אחד ואחת מהם ובתחרות שביניהם.

לאגודה הסודית יש, כמובן, אויבים, שהעיקרי שבהם הוא "הפורום", קבוצה השואפת להנחיל את הידע לכל, לא רק לקבוצה מובחרת, וכן בעלי הכח למיניהם, השואפים להגביר את כוחם ואת משאביהם, ושימוש בכוחות המאגיים של הנבחרים (ושל מאגים אחרים גם כן), יכול בהחלט להואיל לשאיפות שכאלה.

אלא שבלייק לא הסתפקה בסיפור המסגרת, מרתק ככל שיהיה, והחלה להוסיף הגיגים ופילוסופיות אקזיסטנצאליות ואחרות, לא לגמרי קוהרנטיות, לא לגמרי מוסיפות לעלילה, שלא לומר – לא מעניינות (עד כי במחצית הספר חשבתי לנטוש, אבל חשבתי שאולי יהיה עוד משהו בהמשך. לא. אין.)

…טבע האדם הוא שבהינתן הכלים לכך, אלו שנולדו בתחתית, לעד ינסו לטפס בכוח אל הפסגה." (עמ' 92)

מצאתי עצמי מרפרפת על פני עמודים שלמים, תוהה אם לנטוש כשהגעתי לשלושת רבעי הספר, כשנותרו לי עוד חמישים עמודים. בסוף קראתיו עד סופו.

חבל.

יכולתי לבזבז זמני בצורה הרבה יותר יעילה.

ספר עם כוונות טובות, שהלך לאיבוד בעריכה, ובכוונות לא ברורות של הסופרת.

ומשהו באשר לתרגום – כאשר הדמויות הכה מתוחכמות פולטות משפטים בספרדית או צרפתית, רצוי לתרגם גם אותם (אפשר עם כוכבית והערת שוליים), ולא לשמוח על זה שכולנו לומדים את השפות האלה בדואולינגו.

אפשר לוותר.