דו"ח נטישה

עד עמ' 123 הגעתי, קרוב לשליש מן הספר. עד שהחלטתי שדי לי. מצאתי עצמי קוראת ולא באמת אכפת לי מה יקרה לנער הזה, אלישע בן-אבויה, ולא באמת מעניינות אותי הלכות אלה או אחרות ואיזו דמות לבשו מורי ורבני ישיבת לוד, לאחר חורבן בית שני.

כך איני יודעת מדוע החרימו אותו חבריו בישיבה, ומה עלה באחריתו מעבר לפרטים היבשים המדוּוחים באתרי המידע למיניהם.

וגם לא ממש אכפת היה לי.

רומנים הסטוריים לרוב מחיים את התקופה המתוארת בעיני הקוראת, מעניקים טיפת לחלוחית לתאורים היבשים. כאן היו לא מעט תיאורים יבשים, עיסוק בתורה שבעל-פה.

אבל ריחות השדה החרוש, תחושת המים הקרים, מראות שנגלו בחלון המרכבה, כל אלה לא הגיעו אלי מן הכתוב.

אז עזבתי.

יש שמצאו עניין רב בספר הזה, כך על פי כל הסקירות הנלהבות ששזפה עיני ברחבי הרשת; אני לא מצאתי.

ומשאיני יודעת עד מה יארכו חיי, אני מעדיפה לבלותם עם ספרים שנוגעים בי בדרך זו או אחרת.