קראתי פעם, בספר אחר של סופרת אחרת, סיום שלא כל כך אהבתי. לא אהבתי משום שהסדר לא הושב על כנו, או שאולי כן, אבל רק למראית עין, והצדק לא הושג במלואו. שאלתי את הסופרת ההיא למה אי אפשר היה להפעיל את מאזני הצדק עד הסוף, והיא אמרה לי משפט מאד חכם – ככה זה בחיים; לא תמיד הצדק המוחלט מושג. לפעמים יש פשרות.

וכל זה לא בא אלא לספר שלא אהבתי את פתרון התעלומה של אסיא, ואת השבת הסדר על כנו, בלי שהצדק יבוא על סיפוקו. יותר מזה, אני מאד מקווה שזה לא ככה בחיים. איני מפרטת יותר מזה מחשש ספויילרים, אבל הפעם אני באמת מקווה שזה לא "ככה" בחיים, ושחוקרי המשטרה נוהגים אחרת.

הזמן הוא אך לא מזמן, תקופת ההפגנות הגדולות והנסיון להפיכה המשטרית, וחוקרת המשטרה, ליאורה דגני, גיבורת הסדרה, מקבלת, סוף סוף, דרגת סנ"צ, דרגה שהגיעה לה, לדעתה, כבר מזמן, ונגזלה ממנה, בעבר (שוב, לדעתה) על ידי מי שכיום הוא המפקד שלה.

מי שהיה הפקוד שלה, של דגני, ואהובה, גור, שנעלם מחייה בסוף הספר הקודם, ונמצא כעת במרחב באר-שבע, עוסק בכנופיות הפשע הדרומיות, סחר בסמים, הימורים ושאר ענפים שאינם חוקיים אך רווחיים ביותר, ויש בהם מערכת קודים וחוקים הדוקה למדי, שיש לציית לה, או לשאת בעונשים כבדים.

גופתו של קבלן ידוע בדרום, תושב עומר, אביהו כהן, מתגלה במקרה ביער בן-שמן, וקצת חיפוש וחיטוט, מעלים שיש אולי קשר להימורים, ואולי, רק אולי, יש צורך לאחד את החקירות, הן זו של הרצח והן זו של כנופיות הדרום.

עניין שיחייב, מטבע הדברים, איחוד מחודש, לפחות לצרכי עבודה, של דגני וגור. מפגש טעון בפני עצמו.

לא ארחיב בעניין הסיפור עצמו, מחשש לאותם ספויילרים, אך אומר רק שהמעקב כקוראת אחר עבודת המשטרה היה בהחלט מאיר עיניים ומרתק, והספר כולו – מהפך דפים ופתרון מצוין ללילה לבן.

כמה עניינים שקצת הפריעו לי – הצדק שלא בא על סיפוקו, כפי שציינתי למעלה, ההרגשה שניתן יותר מקום ליחסים האישיים בין הדמויות הפועלות (דגני, גור, אנשי הצוות, המפקד, ואפילו בני המשפחה), שזה נחמד ומעניק נפח, אבל פחות חשוב בפיענוח פשעים, ואיזושהי הרגשה לא לגמרי ברורה, שאפשר היה, עם עוד קצת עבודה, להדק יותר את הסיפור.

אבל השלם, כידוע, גדול מסך חלקיו, והיה לגמרי מהפך דפים.