ספר רביעי בסדרה "בית סלאו". לכאורה אפשר היה לצפות להרפיית המתח, קצת, אולי לכתיבה קצת פחות סוחפת ומרתקת. לכאורה.

אבל לא! גם בספר הרביעי מוסיף מיק הרון להחזיק את הקוראת בגרון עד הסוף כמעט, ואז בסצנה קצרה של סיום, סצנה רווית פעילות ואלימות, לפתור את כל העניינים שנותרו פתוחים, להוסיף פרק סגירה, ולהותיר משהו לפעם הבאה, שבוודאי תגיע.

ואין לשכוח, כמובן, את ההומור הבריטי, הדק מן הדק, המבליח מדי מספר עמודים להזכיר לקוראת בדיוק היכן ממוקמת העלילה.

לונדון. בית סלאו. הבית אליו נשלחים אנשי ה"שירות" שכשלו בדרך זו או אחרת ומסיבות שונות, מניעת "לכלוך" שעלול לצוף, שחיתויות ושאר מעללים. אנשים הממשיכים לקבל משכורת מהמדינה, אינם יכולים להכנס ל"פארק" מקום מושבו של השירות, ועסוקים בעיקר באיך להעביר את הימים.

הקוראת הוותיקה מכירה כבר את גיבורי הסדרה, אלה שנותרו בחיים אחרי העלילות הקודמות, משום שאיכשהו, למרות היותם מנודים ובלתי נחשבים כמעט לגמרי, אנשי הבית מצליחים פעם אחר פעם להיות מעורבים בעניינים שבלב לבו של השירות, כאלה שאחרי שהם מסתיימים "עפים" ראשים, וממונים אנשים חדשים במקומם.

כך, למשל, ראש השירות החדש, קלוד וילאן שהובא משום שלא היה מעורב בכל הפרשיות המלוכלכות שאיימו להטביע את ה"פארק" בערמות של משגיחים  מטעם וסוכנים אחרים. וילאן אולי הובא מבחוץ, אבל ליידי די. שנשארה כסגנית, ממשיכה לבחוש, ומנסה להכתיב את דרכו ופעולותיו.

התמונה הראשונה המובאת בפני הקוראת היא של פיגוע רב נפגעים; מחבל מתאבד מפוצץ עצמו במרכז מסחרי הומה, בתוך איזה פלאש מוב שהתכנס שם, כנהוג לעתים במרכזי קניות הומים בכל העולם. זיהוי האיש, או בעצם שרידיו, קושר אותו בעקיפין ובכל זאת, לשירות. כאב ראש לא קטן.

בבית סלאו, כאמור, נותרו חלק מגיבוריו המוכרים כבר, כמו ריבר קרטרייט, שגדל אצל סבו וסבתו. סבו היה שם דבר ב"שירות", ועתה הוא חי בגפו, בדמדומי זכרונותיו, על סף הדמנציה. מישהו מגיע לביתו ומנסה להרגו, עניין המסיט את קרטרייט הצעיר משגרת יומו.

קרטרייט הזקן הפך לחשדן הבטוח כי מישהו בשירות, או מישהו אחר עוקב אחריו, לא ברור למה. אבל הידיעה כי מישהו או מישהם נמצאים שם בחוץ, הופכת אותו לחשדן יותר מן הרגי.

רחוב המרגלים היה ביטוי ששימש את סבו. כשגרת ברחוב המרגלים היית דרוך כולך: השגחת על כל מילה, שמרת כל סוד. …"(עמ' 96)

קתרין סטנדיש, מי שהיתה יד ימינו של לאמב, ראש הבית, השאירה מכתב התפטרות על שולחנו של לאמב,  בעקבות אירועים בעבר, ותגליות שגילתה אך לאחרונה. המכתב שמשום מה לא הועבר בצינורות המקובלים אל "הפארק". מוירה טרגוריאן, המכונה "המוירה", הגיעה במקומה. לא ברור בדיוק מה היתה הפאשלה או התקלה בגינה נשלחה לגלוּת בית סלאו, אבל היא הגיעה חמושה ברוח הקרב של נשות ה"סדר צריך להיות", והחלה בנסיונות להשתלט על ערימות המסמכים המונחים באי סדר בכל מקום.

…זה מכבר חרתה מוירה טרגוריאן על דגלה את הסיסמה שהניירת היא הרוח במפרשי הספינה: כל האדמירלים אולי יכולים להתייצב על הסיפור במדיהם המגונדרים, אבל בלי המסמכים הדרושים, לא ניתן בשום אופן לצאת מהנמל. היא תמיד דגלה בהשלטת סדר, ולא היה אכפת לה מי ידע זאת. …" (עמ' 21)

ג'יי-קיי קאו, אף הוא חדש בבית סלאו, הגיע לשם בעקבות איזו טראומה אישית, הנרמזת בלבד (ואולי תתברר בספרים הבאים). הוא לא מדבר כמעט כלל, הוא נחבא תמיד תחת קפוצ'ון, באזניו תמיד תקועות אזניות והוא מאזין למוזיקה ומנגן על השולחן. לא באמת מתקשר עם הסביבה.

ומכאן לוקח הרון את הקוראת למסע שבעקבותיו יתפענחו זהותו של המחבל המתאבד, זהותו של האיש הצעיר שנשלח להרוג את קרטרייט הזקן, והמקום ממנו הגיעו אלה.

והביקורת המרומזת, יותר או פחות, על ענייני השירות ותפקידיו, על שדרת הפיקוד, על התככים והפוליטיקות הפנימיות. כל אלה מופיעים שוב ושוב, ומזכירים לקוראת יותר ויותר את המקום שבו היא נמצאת, שאינו לונדון כלל.

הפיגוע בוסטאייקרז גרר אחריו, בדרך הטבע, ישיבות ארוכות; ישיבות ארוכות ב"פארק", ישיבות עדכון בפני הדרג המדיני, ואפילו ראש הממשלה דרש להתעדכן, כדרכם של ראשי ממשלה, המנסים להבין, באיחור ניכר, איך זה קרה דווקא במשמרת שלהם.

הפגישה נתמשכה שעתיים נוספות, והתפוגגה לכדי רטוריקה ריקה הרבה לפני שנחתמה. נראה כאילו כל הנוכחים חשו צורך להביע לפרוטוקול, אפילו פרוטוקול סודי, את הזעזוע האישי שעורר בהם האירוע בווסטאייקרז, כאילו חששו שאחרת יניחו שצידדו בתקרית. טוב, בעידן האינטרנט, זה כנראה נכון. מצד שני, הדיון הארכני לגבי נזקי רכוש, התייקרות פרמיות וההשפעה האפשרית על הכנסות מתיירות לא היה מחבב את המכונסים על ההורים האבלים, לכן סך הכל, שיער וילאן, היו לעניין פנים לכאן ולכאן." (עמ' 105 – 106)

או אולפני החדשות העוסקים, מטבע הדברים, בפיגוע ובמה שקדם לו, מי נרדם על משמרתו, ומי לא התריע בזמן.

… ערוצי החדשות המתגלגלות נותרו מקובעים על וסטאייקרז. קרובי משפחה של המתים כבר נהפכו מותרים לשימוש בתום הפוגה בת שלושה ימים שנקבעה כְּדַי והוֹתר זמן לאבל, וכוחה מחולל השינוי של המעורבות באירוע לאומי הפך אחדים מהם למומחים בלוחמה בטרור. אחד מאלו הופיע כעת, ראשו מתנודד ברוגז בעודו מסביר את כשליהם של שרותי המודיעין, את ההזנחה וחוסר היכולת שלהם. … זה בטח מנחם.. להעמיד פנים שאתה מבין איך העולם פועל. במיוחד כשדברים משתבשים והתוצאה היא טבח…." (עמ' 257)

ומשהו על אלה שעדיין לא יכולים לעצור ולכאוב ולהתאבל, משום שהאירוע עדיין לא נגמר.

… הייתה משימה, והיא עדיין נמשכת, וכשאתה בשטח אתה נועל את הכאב בפנים. יהיה זמן לזה יותר מאוחר. …" (עמ' 264)

כן, כל כך הזכירו לי אותנו.

הספר הזה, כקודמיו, לא מרפה מן הקוראת עד שתסיימו.

כתוב מצוין ומומלץ לגמרי.