אין לי מושג איך הוא עושה את זה, ישי שריד, אבל מתחילת הספר ועד סופו, כולו סיפורו של הגיבור, מחשבותיו, העובר עליו, הרצונות, השאיפות, האכזבות, ולרגע אחד, לא הצלחתי, אפילו לא קצת, לגלות בתוכי איזו אמפתיה או סימפטיה לגיבור הנ"ל, שי תמוז שמו, ואפילו לא חמלה. כלל.

גם לא בהתחלה, כשעוד היה בצד "הנכון" (?) של המפה הפוליטית, כשהיו לו עקרונות, כשכתב מדם ליבו, וביקש להרחיב למחוזות התרבות; מין עיתונאי מן הדור הקודם, היציב,  זה המוזמן לעתים להשמיע דעותיו בערוץ הטלוויזיה האחד או השני (טרם הפיצולים ופיצולי הפיצולים), שנהנה מפרנסה הוגנת, ואחר כך קצת פחות, שלא ידע ולא הצליח להשתלב בטלוויזיה מן הסוג החדש, זו שבה צריך להיות אגרסיבי מעט, לדבר בקליק-בייטס, להיות חד. גם לא כשקרנה של העיתונות הכתובה ירד, ויחד איתה מעמדו ושכרו. והחובות החלו להראות מאיימים יותר, וגם העזרה מהוריו בוששה לבוא.

אפילו אז לא הצלחתי לחבב אותו, ולוּ במעט.

וצריך כשרון מיוחד כדי להצליח לכתוב דמות ראשית כל כך בלתי-אהיבה.

שי תמוז הוא עיתונאי הכותב בעיתון מכובד, יש לו דעות מוצקות בכל מיני עניינים, ומלבד מאמריו הוא כותב מדי פעם ביקורות בענייני תיאטרון או ספרות.

שי נשוי לאלונה ויש להם שני ילדים – עומר וגוני, שניהם בגיל המסתגר והמתרחק, או אפילו מרוחק כבר, שאי אפשר כמעט להגיע אליהם.

פעם היו מזמינים אותו למהדורות החדשות של יום ששי, אלה שהיו מדורת השבט, ואז היה מופיע נינוח ומשמיע דעותיו, ואף מרחיב מעט. אלא שאלה לא צלחו משום מה, ולאחר זמן  הופסקה השתתפותו בפאנל (שאז עוד לא קראו לו פאנל), והוא נבלע אט אט באנונימיות.

'אתה לא כריזמטי," אמר לו המנהל, 'אתה לא משרה תחושה של הזדהות או כעס אצל הצופים. זה לא טוב בשבילנו. אנשים מסתכלים עליך ועוברים לערוץ אחר. אתה ביקשת. מצטער.' שי הרגיש שאחיזתו נשמטת אבל ניסה עוד פעם אחת, חשב על אלונה, ושאל איך זה שהחזיקו אותו יותר משנתיים.
'אני באמת לא יודע,' ענה מנהל הערוץ, ובפניו ניכרה אכזריות. 'אגיד לך את האמת, בדרך כלל אני לא רואה חדשות ביום שישי. אבל הנתונים של התוכנית יורדים כבר כמה חודשים, התחרות יותר קשה, והחלטתי לבדוק את זה בעצמי. ראיתי את התוכנית והבנתי בדיוק מה הבעיה. ליתר ביטחון עשינו גם סקר אצל חמש מאות צופים. אתה לא מעניין אותם. זאת האמת, שי. אתה כותב יפה מאוד ואומר את הדברים הנכונים, אבל בשביל להופיע בטלוויזיה צריך תכונות אחרות שאין לך. מצטער. זהו.
מאחל לך בהצלחה.' " (עמ' 14)

פעם אחת, בעת ששוטט לו באיזה פארק דרומי בעיר, נתקל התקלות אלימה בכמה בחורים ערבים, ולאחר מכן החל להתפכח, וכתב מאמר נוקב בעיתונו על ההתפכחות הזו, איך פעם היה שוחר שלום והנה, כך גומלים לו, באלימות שכזו.

והמשיך להתפכח עוד ועוד, עד שזומן, לנסיון, לאיזה פאנל בערוץ הימני, ושם היה מעט חיוור ולא חד דיו, אלא שהגיעו הוראות מלמעלה להמשיך לארח אותו, ובמקביל החלו להגיע גם אליו הוראות מה לומר ואיך לומר.

לאט-לאט הפך להיות פאנליסט מן השורה, עם אמירות חדות ונוקבות, עם ברק בעיניים, והכרת התודה באמצעות כל מיני הטבות כאלה או אחרות החלה להגיע.

הוא לא סתם התפכח, הוא הפך משוכנע יותר ויותר בגדולתו של המנהיג (ורעייתו), וייחל לפגישה עימו, כזו שבה ישבו וידונו בספרים (זה על צ'רצ'יל, למשל), ויחליפו רעיונות וחידודים. בינתיים, עד אותה פגישה מיוחלת החל להגיע גם לפגישות עם שר אחד, מן הימין הקיצוני, ועוזריו, והמשיך לקבל הוראות לגבי הופעותיו בפאנל, ולהופיע  בפאנל.

גם כשהחלו ההפגנות בקפלן, על ידי מתנגדי ההפיכה המשטרית, אלה שעד לא מכבר היו בין מכריו וחבריו, לא שינה מדעתו ואף הקצין את דבריו.

ואז, אז באו החגים, ובבוקר שמחת תורה התעורר לשמע החדשות. בתו לא היתה בבית. אשתו אמרה שהתכוונה לנסוע לאיזו מסיבה באיזו חורשה בדרום.

והחיים נראה שהתהפכו.

האם יוסיף להחזיק בדעותיו החדשות, להופיע בפאנל, להעריץ את המנהיג?

לאורך כל הקריאה בספר, לא חדלתי להפוך בזכרוני ולחשוב מיהו האיש שדמותו עמדה לנגד עיניו של שריד. מי העיתונאי השמאלן שיום אחד או בהדרגה החל להפוך דעותיו?

הצלחתי לחשוב על כמה מהם, כאלה שהכרתי את כתביהם מקרוב, עד שנהפכו, וחדלתי לקראם מחמת המיאוס. אבל איני בטוחה שהצלחתי ממש להתמקד בדמותו של אחד ספציפי. אולי לקח שריד כמה "מתפכחים" שכאלה ואיחד אותם לאחד? איני יודעת.

אני כן יודעת ששוב הצליח שריד לרתק אותי, מכריכה לכריכה, בספרו זה, למרות סלידתי מן הגיבור לכל אורכו של הספר.

וכדאי בהחלט לקראו.