קודם כל אני רוצה לדבר על שמו של הספר – הצלילים שהשארת מאחור. הספר נקרא באנגלית The Key to my Heart, ובפוסט בפייסבוק הסבירה המו"לית את הסיבה לשינוי השם.

אלא ש- Key במוזיקה הוא גם סולם, ועל כן השם שצריך היה להיות, לדעתי, הוא – הסולם אל לבי, הקרוב יותר למקור, ובוודאי מדויק יותר.

מה גם שהשם הזה מזכיר לי ספר אחר של סופרת אחרת, שאין בינה לבין לואיס קשר, ככל הידוע לי.

אבל אני לא המו"ל; אני לוקחת לידי ספר שכבר נכתב ונערך ותורגם, ואני רק הקוראת. איכשהו, אולי בגלל מה שכתבה אבישג, בהיתי בשם שוב ושוב.

נטלי היא אשה צעירה, בתחילת שנות השלושים לחייה, עוד לא הספיקה הרבה, ואז חרב עליה עולמה. בעלה, ראס, נפגע בתאונת דרכים, ומת.

עכשיו היא גרה לבדה בבית שקנו ביחד בפרברים, בית שהתכוונו לשפץ יחד, לרהט יחד, לשבת בערב בגינה שיגננו יחד. מתישהו יגדלו ילדים ביחד, יזדקנו ביחד.

עכשיו היא לבד. עם בור ענק בלב, עם הרגשה של אי אפשר להמשיך ואי אפשר להשאר. מין לימבו ענק, מלא רגשי אשמה וצער, ואבל, ויגון.

יש לה משפחה אוהבת, לנטלי, וחברות אוהבות שפעם נהנתה לצאת עימן,  מדי פעם, לערב שכזה, ערב נשים, ועכשיו היא משתדלת להתחמק, כי היא לא רוצה שיעטפו אותה ברחמים.

בכלל, הסביבה לא באמת יודעת להתייחס לאנשים באבל, בתקופה שאחרי הראשונה, אחרי ההלם והצער הראשוניים. מצפים שתתקדמי כבר.

'האמת היא שאנשים פשוט לא יודעים מה לומר כשאדם מת – אוי, אני משתתף בצערך או החיים אכזריים, כמה לא הוגן, הוא במקום טוב יותר ועכשיו משגיח עלייך, בלה בלה בלה. אבל אם מריצים כמה חודשים קדימה, כשהם מבינים שלא חזרת לשגרה לחלוטין, הם נבוכים. כל מילה שיוצאת להם מהפה היא מבחינתם כמו פצצה קטנה. אם אגיד שאני אוהבת את בעלי, נטלי תחשוב שאני חסרת רגישות? אם אשאל אותה מה שלומה, האם תפרוץ בבכי? אני לא יודעת להתמודד עם בכי. אני עובדת עצות במצבים כאלה. ואני מבינה אותם. …'"  (עמ' 72)

כמה פעמים בשבוע היא מגיעה לאיזו תחנת רכבת, שבה היא מתיישבת לפסנתר ומנגנת לעצמה.

יום אחד היא מצאה דף תווים שהושאר כאילו בשבילה. שיר שאהבה לנגן לראס.

ואחרי כמה ימים מצאה עוד דף תווים, בתוך מושב הפסנתר. שוב שיר שהיתה לו משמעות בחייה הקודמים.

ואז עוד אחד.

ואז הפסקה.

היא לא ידעה מי השאיר לה את התווים. כלל לא ברור.

הספר כולו, כמו כל רומן רומנטי, יהיו בו קשיים ומהמורות  עד הסוף הטוב

הספר בהחלט כתוב היטב, אם כי מצאתי עצמי לפעמים מהרהרת שאנשים לא באמת מתנהגים ככה, ושלא כולם נראים ככה.

אבל זה טיב הסוגה  הרומנטית.

ספר מצוין להעביר את הזמן כשאת תקועה בבועה סגורה, וצריכה למלא את זמנך, אין בו רגע דל, ואפשר בכל רגע להניחו מן היד ולחזור אחר כך כאילו כלום.

תענוג.