גדלתי בקיבוץ. אני בת-משק. עזבתי אותו לפני כמה עשורים, אבל הקיבוץ הוא המקום שלו קראתי פעם "בית", ככל שהיה בית, המקום אליו חשבתי שאם לא "אסתדר" בחוץ, יהיה לי מקום לחזור אליו, גם אם זו אינה הבחירה הראשונה שלי (תל אביב הוא קיבוץ שבדיוק מתאים לי. היום, כמובן, כבר לא. הקיבוץ הופרט, האנשים שהרכיבו את הקהילה של פעם, ברובם כבר לא שם, או לא בין החיים.

אבל משהו מן הקהילה נשאר, גם בין החדשים מקרוב באו, ואלה שעזבו, כמוני, כבר מזמן. ארועי השבעה באוקטובר גיבשו מחדש את הקהילה והקהילה העוטפת (הלשעברים), והם מגיעים, מדי שבוע, הן מן התפוצות אליהן גלתה הקהילה,  והן מכל רחבי הארץ,  כדי לערוך קבלת שבת, כמו פעם, להפגש, לחזק, להתעניין.

נדמה לי שעד גיל שתים עשרה לערך הייתי מלאת גאווה בהיותי שייכת לקיבוץ ולקהילה, ואז דברים, שלא ידעתי לתת להם שם, התחילו להתקלקל, וההבנה וההכרה כי אין זה מקומי, החלו לחלחל לתוכי.  תחושה של משהו לא נכון. לא כך צריכים להראות חיי. בלי לדעת על מה בדיוק לשים את האצבע.

כך וכך שנים לאחר מכן, בשנת 2000 התפרסם ב"הארץ" ראיון של ורד לוי-ברזילי עם נחשון גולץ, בן קיבוץ רוחמה. פתאום התחושות קבלו שם וצורה, פתאום התחלתי להבין. אמנם לא השתייכנו לאותה התנועה, והיו הבדלים באידאולוגיות ובדרכי החינוך, אבל הסך הכל הכללי היה דומה. דומה מאד.

מובן שתיכף שמעתי, מאחרים, כמה המשפחה בעייתית, וכמה האיש בעייתי. אבל תמיד תמיד זכרתי את הראיון הזה, שידע להגדיר לי במלים תחושות ורגשות וריחות ומגע.

עכשיו בא ספרה של יעל נאמן – היה לך טוב או היה לך רע? – שהוא כולו דו-שיח עם אותו הראיון, וכן דו-שיח  אמיתי, באמצעות שיחות, בינה לבין גולץ.

את יעל נאמן הכרתי בספרה הראשון –  היינו העתיד –  כבר בקריאתו הבנתי שיש עוד מי שהיו כמוני, שחיו תחת אותם כיסויים, שלא ידעו, שלא ירגישו. גם אנחנו היינו העתיד, אבל אנחנו לא נשארנו.

והנה אני שוב עושה את זה – כותבת על עצמי במקום על הספר; אלא שהספר הזה, שכל מיני מבקרים "לא מצאו בו חידוש" או סתם לא אהבו אותו, של מיני קיבוצניקים לשעבר (בעיקר) שראו ב"לינה המשותפת" לא ניסוי בבני אדם, אלא חוויה נפלאה, וכמה הם קרובים עד היום לבני הכיתה שלהם בקיבוץ, וכמה החיים היו נהדרים ומושלמים (ואני אף פעם לא באמת מאמינה להם).

כי בכולנו נעשה ניסוי, ניסוי שאגב לא הצליח. אין יותר לינה משותפת בקיבוצים. הילדים חזרו לאחריות הוריהם, כפי שצריך להיות, הקיבוץ הפך לקהילה מסוג אחר.

אבל אם לדבר על הספר, דומה שאין טוב מלהביא כמה מובאות ממנו.

וכך זה נפתח:

שואלים: לך היה טוב או היה רע בילדות בקיבוץ?
אומרים: כל אלה שאומרים שהיה רע, שיזכרו, גם במשפחות העירוניות, הנורמליות והנורמטיביות כביכול, יכול להיות רע.
אומרים: לתשעים אחוז מהילדים היה טוב. הבעיה היא שהמתוסבכים והאמנים הם עשרה אחוז מהאוכלוסייה, והם אלה שמתבטאים.

לא משנה באיזה אחוז היית, אף פעם אי-אפשר היה להכחיש שהיו כאלה שהיה להם רע.." (עמ'  9)

הוולונטריות, ההצטרפות מרצון – שכל כך זהרה בהגדרת הקיבוץ, גם בניגוד למשטרים הטוטליטריים (רק מי שבוחר בדרך החיים הזאת, מצטרף לקיבוץ ויכול לעזוב בכל רגע נתון אם לא יזדהה עם הדרך) – לא חלה, בהגדרה, על בני הקיבוץ. נולדנו לשיטה, ינקנו אותה עם חלב אמותינו, שהיו מגיעות ביחד, באותה השעה, להאכיל מבקבוק, או להניק בבית התינוקות, והולכות. אסור היה להן  להיכנס לבית התינוקות מעבר לרבע השעה ביום שהוקצתה לכך. …" (עמ' 30)

… חשבתי על הכיסופים של נחשון למשפחה שמעולם לא היתה לנו ולא היה לנו שום מושג ממשי עליה, …" (עמ' 70)

התואר 'בן קיבוץ' לא נשלל מאיתנו אחרי שעזבנו. הוא נשאר זהה לאלה שנולדו בקיבוץ ונשארו בו, ולאלה שנולדו בו ועזבו. כמעט הכול משתנה אחרי שעוזבים את הקיבוץ …." (עמ' 93)

ומשהו מדבריו של גולץ, באותו הראיון:

הטרגדיה והבעייתיות הן בדואליות: כל הקיבוץ זה הבית שלך – אבל אין לך בית. כל הקיבוץ זה המשפחה שלך – אבל אין לך משפחה. כל הקיבוץ שייך לך, אבל אין לך שקל. הדואליות הזאת באה גם בצורה הזאת: זה תמיד הבית שלך, אבל אין לך לאן לחזור. בית, משפחה והורים – הכול היה ולא היה. לא תוכל לחזור לקיבוץ אלא בתנאים בלתי אפשריים." (עמ' 85)

ואכן, לא היה לנו בית. היו לנו חדר ההורים (פעם זה אכן היה חדר אחד) ובית הילדים (או בית התינוקות), אבל בית, כזה שיש לך פינה בו שהיא שלך, שמרגיש בית, כזה לא היה לנו.

גם הורים לא באמת היו. ראינו אותם שלש שעות ביום, אחרי הצהריים, בין ארבע לשבע. מה שאמור היה להיות זמן איכות, המוקדש כולו לילדים. ובכן, זה לא עובד. לא תמיד. לא בדרך כלל.

עד היום אני מגדירה את תנאי הגידול שלנו כ"בית יתומים". הם לא התכוונו להרע. באמת שלא. הם חשבו שהם בוראים אדם חדש.

בשנתונים שלי (עשרה או יותר) נשארה בת-משק אחת לחיות בקיבוץ. כל השאר עזבו, מי מהר יותר מי פחות.

ובאמת באמת, הם לא ידעו.

אבל הצלקות נשארו, חלקן אף לא הגליד.

הספר הזה הוא מלאכת מחשבת חכמה ועדינה העוסקת בהשוואה ודו-שיח בין שני בני אדם שרב ביניהם המשותף, וההבדלים הם בניואנסים. שניהם, גולץ ונאמן, לא נשארו בקיבוציהם, כמו רבים אחרים מבני דורנו.

הניסוי, כאמור, נכשל.

אבל הספר הזה הוא פנינה מתומצתת וזכה, ויש לקרוא בו יותר מפעם אחת, בלי לפחד ממה זה אומר עלי? ועל הורי? ועל ילדותי. להניח למה שהיה פעם להגיח מבעד לכל ההגנות ולומר, באומץ וביושר: טוב זה לא היה.

מומלץ לגמרי.

את הראיון ב"הארץ" לא הצלחתי למצוא במאגרים מקוונים, יש להגיע לאחד הארכיונים כדי לעיין בו (כדאי מאד).

את השיחה של גולץ עם חנוך דאום במכון ון-ליר ניתן לראות כאן