לפני הכל, וכמו קאטו הזקן אני מתחילה לחזור על עצמי: אין שום צורך לכתוב טרילוגיות או דואטים, או ספרים בהמשכים, בוודאי כשאין זה באמת ספר המשך, אלא חלקו השני של אותו הסיפור; לא כולם ג'יי.קיי רולינג או ג'ספר פורד שיכולים (רולינג בעיקר בספרי "הארי פוטר") להמציא עלילות חדשות, ולהוסיף עניין לקוראת, שלא לדבר על כך שישנן סדרות ספרים שכלל אין צורך לקראן על פי הסדר, משום שסיפור הרקע, סיפורם של הגיבורים, אמנם חשוב דיו כדי להוסיף עניין, אולם אינו הנושא העיקרי (וכאן נכנסים גם ספרי "הארי הולה" למשל, ועוד ועוד).

גיליג עצמה, בפרק ה"תודות" שבסוף הספר השני אומרת:

צדקו מי שאמרו זאת: ספר שני הוא יצור הפכפך,…"

נראה כי היא לגמרי הבינה כי יכולה להיות כאן בעיה.

אף-על-פי-כן, הספר הראשון נגמר כך, שאין לו באמת סוף, אלא "המשך יבוא" ואם את רוצה לדעת מה קרה אחר כך, בסיפור שכה ריתק אותך, את מוכרחה להמשיך לספר השני, אחרת תשארי מבלי לדעת איך נגמר הסיפור. ולפחות במקרה הזה, טוב עשתה ההוצאה שהוציאה את שניהם יחד, כך שלא הייתי צריכה להמתין מספר חודשים, ואז לנסות לזכור מיהו מי מן הספר הראשון, כדי להצליח לקרוא באופן קוהרנטי, בערך גם את השני.

במקרה הזה אף נוסף קושי נוסף לקוראת; הספר השני, בניגוד לראשון, הופך כאוטי למדי, אולי משום שהסופרת לא באמת ידעה איך להמשיך את הסיפור, אלא היו לה רק קווי עלילה כלליים בהם חשבה לדבוק, והמאמצים בכתיבה בהחלט ניכרים.

אולי ישקלו הסופרים והסופרות שוב את כלל הברזל – ספר ראשון צריך שהיו לו התחלה וסוף סגור, ולאחר מכן, אם הספר נמכר דיו ונקרא דיו, וזוכה לקהל מסוים, אז ורק אז אפשר להוציא לו ספר המשך (אני חושבת ש"משחקי הרעב" הוא דוגמה מצוינת לכך, וכאן יש לציין כי בנסיון לכתוב סיקוול לטרילוגיה, הצליחה קולינס, עד כה, להוציא ספר אחד בלבד, שהוא פחות מוצלח מן הטרילוגיה המקורית, ועל כן, ספק בעיני אם אי-פעם יצאו ספרים נוספים בסדרה, ואם כן, האם יזכו לאיזושהי הצלחה. אני כבר לא אקרא בהם.)

ולדואט שלפנינו – "המלך הרועה".

היה היתה פעם, לפני כחמש מאות שנים, ממלכה ובה שלטה שושלת אחת, אלא שיורש העצר, המלך הרועה,  שאף לכוחות רבים מאלה שהיו לו, ועל כן נשא ונתן עם הרוח, כדי לקבל כוחות קסם, ובתמורה לאותם כוחות קסם, היה עליו לוותר וויתורים שבהמשך התבררו ככואבים לגמרי.

לפני זמן רב," אמרה דודתי, "לפני קלפי ההשגחה, רוח היער היתה האלה שלנו. אנשי בלנדר חיפשו אותה וסרקו את היערות בחיפוש אחרי ניחוח המלח. הם ביקשו ממנה ברכות ומתנות. הם כיבדו את היערות שלה ואימצו לעצמם את שמות העצים. זה היה הקסם הישן— הדת הישנה." פניה קדרו. "תמורת סגידתו העניקה רוח היער למלך הרועה קסם מוזר ורב־ עוצמה. הוא רצה לחלוק את הקסם עם ממלכתו, ולכן יצר את תריסר קלפי ההשגחה." קולה נעשה רציני מאוד. "אבל אין דבר שניתן בלי תמורה. תמורת כל קלף, המלך הרועה ויתר על משהו לטובת רוח היער."

… אבל בסופו של דבר רוח היער היא ששילמה מחיר. בזכות קלפי ההשגחה של המלך הרועה, אנשים יכלו להשתמש בקסם בקלות. הם לא היו חייבים לצאת ליער ולהתחנן לברכותיה. אנשים הפסיקו לסגוד לרוח, והיא נעשתה נקמנית, בוגדנית." היא השתתקה וחשקה את שפתיה. "היא יצרה את הערפל כדי לפתות אנשים להיכנס שוב ליער."

… אנשים שנתקלו בערפל איבדו את דרכם, ולעיתים קרובות גם את שפיותם," אמרה אימא. "הערפל התפשט, ובודד אותנו מן הממלכות השכנות. גרוע מזה, ילדים ששהו בערפל הזה לקו בקדחת, וּורידיהם התכהו. רבים משורדי הקדחת נשאו איתם מתת קסם שהרוח נהגה להעניק, אלא שהקסם שלהם היה פראי יותר— מסוכן יותר"…."

ואלה קלפי ההשגחה:

המלך הרועה יצר שבעים ושמונה קלפי השגחה בסדר יורד. היו שנים־ עשר קלפי סוס שחור, בבעלותם של חיילי משמר המלך – סוסי המלחמה. אחד־ עשר קלפי ביצת זהב. עשרה קלפי נביא. תשעה קלפי עיט לבן. שמונה קלפי עלמה. שבעה קלפי גביע. שישה קלפי באר. חמישה קלפי שער ברזל. ארבעה קלפי מגל. שלושה קלפי מראה. שני קלפי סיוט.
וקלף אחד של צמד האלמונים. "

קלף הסוס השחור הופך את המחזיק בו לאומן מלחמה. קלף ביצת הזהב מבטיח עושר גדול. קלף הנביא מספק הצצות לעתיד. קלף העיט הלבן מעניק אומץ לב. קלף העלמה מקנה יופי רב. קלף הגביע הופך כל נוזל לשיקוי אמת. קלף הבאר מעניק ראייה צלולה ויכולת לזהות אויבים. קלף שער הברזל מציע רוגע מבורך, גם בעיצומו של מאבק. קלף המגל מעניק למחזיק בו את היכולת לשלוט באחרים. קלף המראה הופך את בעליו לבלתי נראה. קלף הסיוט מאפשר למשתמש בו לדבר אל תוך נפשם של אחרים. קלף צמד האלמונים מאפשר לשוחח עם הישות העתיקה של בלנדר, רוח היער. "

הספר הראשון נפתח בממלכת בלנדר, כחמש מאות שנים, כאמור, אחרי מלכותו של המלך הרועה. הקסם  שהביאו הסכמיו עם הרוח גרמו, בסופו של דבר, למותו ומות צאצאיו, והמלך הנוכחי, צאצא לאיש שהדיח את המלך הרועה, שולט באמצעות הפחד. ממלכת בלנדר מנותקת מן הממלכות שמסביבה, על ידי יערות עבותים וערפל שריחו כמלח. יש בין אנשי בלנדר מי שנוּגעוּ במגיפה ההופכת את דמם שחור ומוסיפה איזו יכולת קסומה ליכולותיהם. ילד נגוע במגיפה, יש להסגירו מיד לשלטונות, ואלה ישלחו את הנגועים ליערות, שם יאבדו לנצח.

יש מי שיחביאו את ילדיהם הנגועים, ואז הם מסתכנים במוות בעצמם.

הממלכה מחולקת לבתי אצולה, למיניהם. חלקם מקורבים למלך, חלקם פחות.

זהו הרקע לסיפור המעשה, שהוא, כנהוג בסוגה זו – מלחמת הטוב ברע, הצדק בעוול. ניסיון לאחד את כל הקלפים, כולל קלף האלמונים שאבד, משום שהאגדה מספרת כי ביום שיאוחדו כל הקלפים, ניתן יהיה לשחרר את ממלכת בלנדר מן הקללה.

הקלפים מעניקים כוחות למחזיקים והמשתמשים בהם, חלק מן הכוחות ידועים להם, חלקם נסתרים. כל שימוש בקלף השפעה, כאמור, נושא עמו מחיר, היכול לכלות את המשתמש.

וכנהוג בסוגה, ישנם גם סיפורי אהבה, ואפילו תאורים של מעשה האהבה (אחד בספר הראשון, אחד וחצי בספר השני), וגם אלה, כנהוג בסוגה, מושלמים ובלתי אפשריים לנו, בני התמותה שלא ניחנו בכוחות קסם.

הספר הראשון מוביל עלילה קוהרנטית למדי, בעוד הספר השני הופך כאוטי, ודרכו מתוודעת הקוראת לעברה של הממלכה, ולמה שהוביל למצבה כיום.

במבט לאחור, כלל לא בטוח שהייתי לוקחת לידי את הספרים הללו (יש לומר, בעצם, הספר הזה, שיש לו שני חלקים), לא משום שאינם מהפכי דפים מהחל עד כלה, אלא משום חוסר הבהירות המסוים המלווה את קריאת הספר השני.

אבל טוב שקראתי, הסחת דעת מצוינת לימים שכאלה, שהערפל שבכאן מכסה על לא מעט. וטוב לקחת מן הספרים האלה את הזהירות שבשימוש בכוחות ואת הצו, לכל אחד ואחת:

 להיות זהירים פירושו לפקוח עין –  לפקוח עין על מי שעלולים להשתמש בקסם לרעה. להיות נבונים פירושו להשתמש בקלפים בחוכמה –  לא להפריז בשימוש בהם. להיות טובי לב פירושו לרחוש כבוד – כבוד לאיזון – למלח שבאוויר – לרוח היער. היו זהירים. היו נבונים. היו טובי לב."