לאורך כל זמן הקריאה בספר המצוין הזה, לא יכולתי שלא לחשוב שכולו הוא "תמצית הישראליות", או לפחות "תמצית הישראליות התל-אביבית". להוציא המצב הגיאו-פוליטי, כמובן, כך שהספר יכול היה להכתב בכל זמן בעשרים השנים האחרונות וכנראה אף בעשרים השנים הבאות, לפחות, וכלל לא יורגש מחוץ למקום ולזמן.

כי יש בו הכל בספר הזה, הכל המוכר כל כך מן היום יום: סדנאות כתיבה לסופרים ו(בעיקר) סופרות בפוטנציה, הנערכות על ידי סופרות וסופרים הזקוקים, או לא, לסוג של השלמת הכנסה,  תמ"א כן או לא, כדאי או לא כדאי, כולל כל הדיונים בין השכנים וכל נסיונות השכנוע, רווקוּת מאוחרת ומערכות יחסים טעונות, עולם (או שמא – ביצה) ספרות מלא וגדוש קוניוקטורות, פוליטיקות קטנות, קבוצות וקבוצות שכנגד, המתגבשות ומתפרקות על פי האופנה, וסדנאות כתיבה (כבר אמרתי? אני יודעת. אבל יש כל כך הרבה מאלה).

בית אחד, בצפון הישן של תל אביב (האזור הכה מבוקש, כה חפור, כה מבטיח לעתיד, אחרי שיסתיימו כל השיפוצים והפינוי-בינוי, סלילת הקווים של הרכבת הקלה, פרוייקט המטרו שטרם יצא לדרך, אבל יום אחד יהיה כאן גן-עדן, או לפחות גן-עדן נדל"ני), תושביו מתחלקים לשתי קבוצות – אלה המבקשים לשפר את מצב המגורים שלהם באמצעות תוכנית תמ"א זו או אחרת, ואלה הרגילים כבר למה שיש להם, ורוצים רק להעביר את שארית ימיהם כפי שנהגו עד כה.

וזאת לדעת – יש צורך ברוב גדול של בעלי הדירות, המעוניינים בשינוי, כדי שניתן יהיה לכפות על המיעוט אותו שינוי מיוחל, ולכן מתנהלות שיחות שכנוע רבות שחלקן עולה יפה וחלקן פחות, והעניין לא מוכרע כלל.

גורם חיצוני (האמנם?) מתערב, בלי משים, ביחסי הכוחות שבין הדיירים – מלאך המוות. זה החל לפקוד חלק מן המתנגדים, בין אם הם מתגוררים בבניין, ובין אם הם משכירים דירתם; מוות שנראה אקראי, לא צפוי ובכל זאת, תאונות קורות, אפשר להדרס, או סתם ללכת לישון ולא לקום. וממילא המיתות הללו קורות לאורך פרק זמן לא ממש קצר, כך שאין באמת חשד בכלום. סתם ביש מזל.

וישנם גיבורי וגיבורות הספר. שהסופרת אינה מחבבת במיוחד, וכותבת אותם ואותן תוך תיאור תכונותיהם המרגיזות, מעצבנות, הקטנוניוּת, חלקם דיירי הבית, או קשורים אליו, חלקם מאותה ביצה ספרותית.

נויה בליזובסקי, למשל, אשה צעירה, סופרת של ספרי מתח פופולריים, המחפשת לה בן-זוג (כמו לא מעט רווקות צעירות בעיר הגדולה), וכשיש לה כזה, היא מצליחה להבריחו, כאשר היא שוקעת בספרה הבא, עד שהיא מבינה שמה שהיא זקוקה לו הוא סופר, כמוה.

נויה היא גם בתה של  ניצה בליזובסקי-גרנות, המתגוררת באותו בניין ישן בצפון הישן של תל אביב, ובדירתה היא עורכת סדנאות כתיבה.

היא חשבה כמה צדק אביה. איך העבירה את שנותיה הטובות, מגיל עשרים עד עשרים וחמש, בחוג לספרות, בניגוד לעצתו. הוא הציע לה לבחור בחוג לכלכלה או למתמטיקה כי שם לומדים הרבה גברים. "בחוג לספרות יהיו רק נשים, חבל על השנים הטובות שלך," ניבא וצדק. הגברים בחוג לספרות היו רק המרצים, והם היו סופרים ומשוררים נשואים באושר ועם רגל אחת בקבר."

פלג דנון, דייר אחר בבניין, מתפרנס מתרגום ספרים, ושואף לפרסם ספר משלו. אלא שזה שכתב ושלח להוצאות הספרים השונות, נדחה על ידי כולן, בנימוס, כמובן, שהרי הוא מתרגם מבוקש, אלא שספרו אינו נושא חן בעיניהן.

ספר אחר שהוא כותב, או בעצם מתרגם את יומניה של שכנתו, עורך אותם ומוסיף להם, שכנה שלמרבה הנוחות מתה בחטף, ואיש אינו יודע כי הספר שלה הוא, התקבל בהתלהבות רבה על ידי המו"ל, ואף הודפס ויצא לאור.

ביום שאחרי צאת הספר לאור קפא פלג והמתין בדריכות. הוא ציפה לחוש טלטלה, כמו זו שמתרחשת כאשר מטאוריט פוגע בכדור הארץ. משהו גדול ולא מוכר היה אמור להתרחש. אבל הוא חיכה וחיכה וכלום לא קרה. בעיתונים לא היו ביקורות על ספרו, איש לא התקשר להתעניין בו, ושום מטאוריט לא ניסה לחדור לאטמוספירה."

וכל שנשאר לפלג הוא להסתיר את מקורו האמיתי של הספר.

כרמית קופר, אף היא שכנה בבניין, היוזמת והדוחפת העיקרית של אותה תכנית תמ"א, ובמסגרת נסיונותיה לשכנע אף את פלג לתמוך בביצוע התמ"א, מגיעה אליו יום אחד, לשיחת נימוסין על הספר.

ונתקלת בציניות ובמיזנתרופיה השופעים ממנו, ככל שהוא פוגש מי שאינו "לרמתו". הדיאלוג ביניהם (שכאן רק חלקו מופיע), הוא אחד מאותם חלקיקים ההופכים את הספר לאותה "תמצית הישראליות"; זר לא יבין זאת כלל.

"איזה סיפור הכי אהבת?" החליט לנסות אותה.
"סיפור?" היא זעה בחוסר נוחות בכורסה. "את הסיפור ש… רגע רגע רגע רגע רגע, רגע… יו, ברח לי השם שלו. על איזה סיפור דיברתי עם… עם… היום בדיוק דיברתי על זה עם טלי. רגע רגע…" היא עילעלה בטלפון שלה, מחפשת בזריזות.
"הסיפור הראשון?"
"בדיוק! הסיפור הראשון!"
"מה את אוהבת בסיפור הזה?"
"את כל ה… את כל הסיפור. את כל העלילה, את הנגיעות הנכונות, את כל הקטע בין… את המערכת המורכבת בין גברים לנשים… יש שם הרבה מאוד דברים יפים בסיפור הזה."

(כל דמיון למציאות על אחריות הקוראת בלבד!)

אחר כך הוציא פלג ספר נוסף, שהתקבל באהבה פחותה, ודעותיו על הקהילה הספרותית התחזקו..

לאחר צאת הספר השני נחלשה ההערכה אל פלג בקהילה הספרותית הקטנה וקפוצת הישבן,…"

וסדנאות כתיבה; שלא אשכח. הרי אלה ממלאות את עולמנו, וכל מי שפעם כתב או כתבה חיבור מוצלח בכתה ג' (טוב, גם ד' או ה') בטוח שהוא או היא התגלית הבאה.  ובעצם, אולי לא צריך כשרון מיוחד? רק כיסים עמוקים דיים כדי להוציא ספר?

"אם יש משהו אחד שאני רוצה שתצאו איתו מהסדנה שלי," נויה העבירה את מבטה על תלמידיה. "זה שאין יותר ספרות. היא מתה. מה יודעים כיום על כל ספר? איך משווקים אותו? מה מכריזים לגביו? שני דברים: בכמה עותקים הוא נמכר ואילו פרסים הוא קיבל. זה ניוון. הספרות הולכת ומתנוונת. אז תחשבו אם אתם בכלל רוצים להיות סופרים בעולם כזה."

לא כולם. אני יודעת שלא כולם.

יש בספר הזה רציחות, יש תעלומה, ובעיקר בעיקר יש בו הסתכלות לגלגנית על הכאן והעכשיו, בעיקר הספרותי, אבל לא רק.

ובכתיבתה המופלאה של נחמיאס, הרי שהספר הזה הוא פנינה מנצנצת וזוהרת על מדף הספרים העדכני.

מומלץ.