לאיריס מצגר לא היו חיים קלים. לא באמת. לא שחיים לא קלים מצדיקים התנהגות עבריינית או חוסר אמפתיה לאנשים אחרים, ורובנו, גם אם היו לנו חיים לא לגמרי קלים, לא משתמשים בהגנת הילדות העשוקה כדי להצדיק איזושהי פגיעה באחרים, אולי צריך לזה אופי קצת יותר חזק מזה שהיה לאיריס מצגר. בכל אופן, היא הצליחה "לדפוק" לעצמה את החיים כבר בגיל צעיר, ותמיד תלתה את זה בנסיבות.

איריס מצגר התייתמה מאמה בנעוריה, ואביה שמצא לו אהבה חדשה, שאיכשהו, כמו באגדות, היתה אמא חורגת מן הסוג המנוכר, הרחיק בסופו של דבר את איריס מן הבית.

למרות התנאים הללו, הצליחה איריס להתקבל לאחת היחידות היותר מסווגות במודיעין, כזו שאסור בכלל להזכיר את עצם קיומה, שלא לדבר על לספר שאת משרתת שם, וכבר במסגרת השירות הצבאי עבדה על אחד מן המחשבים היותר משוכללים שיש.

את המחשב ניצלה, מעבר לעבודתה, כדי ללמוד כל מה שאפשר על שווקי ההימורים. בהימורים מצאה נחמה, מילוי לבור העמוק בנשמה. עד שהתגלתה, ו"הועפה" מן הצבא באופן מיידי.

אבל היא כבר היתה מכורה להימורים, ונזקקה לכסף כדי להשביע את רעבונה. כסף שלא חשוב כלל מהיכן הגיע, רק שיגיע, ולא חשוב מי נפגע בדרך, העיקר שניתן יהיה להמשיך להאכיל את החיה שבבור בנשמה.

אף אחד מאיתנו לא רצה לפגוע באחרים, אבל כשאתה מכור, זה מה שקורה. הכסף של אחרים הוא המפתח לדלת הקסמים שמאחוריה יש סמים, אלכוהול, טפסי הימורים. אתה רוצה לקחת את המפתח הזה מכל מי שיש לו אותו. לא אכפת לך מי הוא, כמה כסף יש לו, כמה הוא צריך אותו. אתה רוצה את המפתח. אתר רוצה לפתוח את דלת הקסמים. כשאתה מכור, אנשים הופכים עבורך לחסרי פנים, מטרות להשגת כסף. לא אכפת לך לפגוע בהם, כי הכסף הזה הוא הדבר היחיד שמעניין אותך. אתה לא רואה שום דבר אחר. ולכן המכורים הורסים לא רק את החיים של עצמם, אלא גם את אלה של הסובבים אותם." (עמ' 33)

את עילם הכירה במפגשים למכורים אנונימיים; עילם היה מכור לסמים.

למרות האיסור וההמלצות שלא להתרועע עם עמיתים למפגש, איריס ועילם מצאו זו את זה ואהבה גדולה ניצתה שם. הם הבטיחו האחד לשניה כי לא  ישוב להמר, ולא חשוב מה, איריס התפתתה, רק עוד פעם אחת, ולפני שהספיקה לפנות ימינה ושמאלה כבר מצאה עצמה חייבת כחצי מיליון שקלים לאחד מראשי הפשע. חצי מיליון שכלל לא ברור שיהיה לה מאיפה להשיג כדי להחזיר.

והם מאיימים על חייה. והם מאיימים על חייו.

אלון גדל בדימונה. רחוק מהכל. תלמיד מצטיין ככל שיהיה, לא יכול היה באמת להגיע לכל אותן יחידות מסווגות בצבא, אלא הבוחרות להן את הדומים לאלה שכבר משרתים בהן. אלון היה אמנם גאון מחשבים, אבל לא באמת היה מי שיצביע עליו.

עד שהכיר את טלי. טלי באה מן המשפחה הנכונה, וכך ניתן היה להצביע על אלון, והוא אכן התקבל לאותה יחידה יוקרתית. זו שלא מדברים עליה.

הם התחתנו, הוא פנה להיי-טק, התעשר, עשה עסקים, עד שמצא לו אשה אחרת להשתעשע איתה, וכשהחליט שנגמר הרומן, אף התוודה, ברוב טיפשותו, בפני אשתו. משהו שאסור לעשות בדרך כלל.

אחר כך עזב את כל עיסוקי ההיי-טק, ושב, עם כל משפחתו לדימונה, כדי לנסות לשקם את המשפחה. אשתו והבת הבכורה, שירה, לא ממש אהבו את המהלך, ובשלב מסוים התפרקה המשפחה. אלון נשאר ללמד בדימונה, לנסות לאתר תלמידים מחוננים כמוהו, שלא יפלו בין הכסאות כשיגיע זמנם להמשיך הלאה, וטלי חזרה למרכז. שירה, הבכורה ניתקה כל קשר עימו. כעסה.

הוא עקב אחריה מרחוק, אחרי הכל היו לו כל הכישורים וכל הכלים לשתול רוגלות בכל מיני מקומות, כדי לדעת מה קורה איתה. לעצמו סיפר שהוא מגן עליה.

ואז היא החלה להתראות עם איש אחד, מפוקפק למדי, והוא עקב אחריו.

מטעמי ספויילרים אעצור כאן.

סיפוריהם של איריס ושל אלון מובאים לסירוגין, כפי שנתקלה הקוראת לא מעט בזמן האחרון, וכל התקדמות בעלילה מכריחה אותה, את הקוראת, להשאר  עם הספר עוד קצת ועוד קצת (אולי טוב הדבר, שכל התקופה האחרונה כרוכה בלא מעט נדודי שינה, כך שאין שום סיבה להניח את הספר מן היד עד שעות מאד מאד מאוחרות).

מתישהו תחל העלילה להיפרם, והקוראת, למרות שניחשה (וצדקה) חלק מן הפתרון, עדיין תמצא עצמה קוראת (רק) עוד פרק אחד, בטרם תפנה לעניינים אחרים או לשנת הלילה, ועוד פרק ועוד פרק… עד שהעייפות באמת תכריעה אותה.

מהפך דפים, כפי ששהם יודע לעשות. מרתק, מעורר מחשבה.

ומומלץ לסוגתו.