אשה צעירה, באנגליה של תחילת המאה ה-19, שאין לה הרבה להציע לעולם, אלא את חיוניותה, גילה הצעיר, תמימותה, חינוכה הטוב (אם הוקנה לה כזה), יכולה להתקדם במעמדה החברתי אם תינשא נישואי נוחות לגבר שמעמדו גבוה משלה,  רצוי בעל רכוש, וכך תוכל גם משפחתה לקטוף את פירות הקידום הזה, בכל מיני דרכים, להתקבל בחברה הגבוהה, לבוא בבריתות נישואין עם משפחות מכובדות אחרות, וכל סוג אחר של קידום חברתי שניתן לחשוב עליו.

וכך יכולה אשה צעירה שכזו, כמו מיס אלייזה בלפור, צעירה ביישנית למדי, צייתנית למדי, להינשא לרוזן מבוגר ממנה בהרבה שנים, וכל שנדרש ממנה הוא להעניק לו יורש.

ההנאה היחידה שאשה שכזו יכולה להפיק מנישואין שכאלה, היא האפשרות להשאר אלמנה בעלת אמצעים, אם ישאיר לה בעלה המנוח רכוש כלשהו בצוואה, שאז תוכל סוף סוף לחיות את חייה בלי מורא ובלי מחוייבויות מיוחדות.

…נישואיה של מיס אלייזה בלפור בהיותה עלמה ביישנית בת שבע־עשרה לרוזן סאמרסט המחמיר – שהיה מבוגר ממנה בעשרים וחמש שנה – נחשבו שידוך הָעונה לפני עשור, והבלפורים קצרו את פירותיו הרבים של הזיווג. פחות משנה אחרי חתונת בתם נשא בנם הבכור יורשת לאישה, בנם השני קוּדם לדרגת קפטן בגדוד העשירי של חיל הרגלי המלכותי, והם החליפו את כל השטיחים בבית בלפור לשטיחי קטיפה."

אמנם מיס אלייזה בלפור אהבה איש צעיר אחר, אחיינו ויורשו של הרוזן סאמרסט, אבל לרצונותיה של אשה צעירה אין באמת משמעות כשקידום חברתי חשוב נמצא על הפרק.

להפתעתה ולהפתעת כל המשפחה, הן משפחתה הגרעינית והן משפחתו של הרוזן, במעמד הקראת הצוואה, עניין שארך לא מעט זמן, שכן היורש העיקרי שירת בצי בקצה האימפריה, ונוכחותו נדרשה להקראת הצוואה, התברר כי הרוזן המנוח הותיר לאשתו רכוש לא מועט, בתנאי שלא תמיט קלון על שם המשפחה. "סעיף מוסר" קוראים לזה.

אלייזה אף לא חלמה כי תזכה ברכוש שכזה. היתה לה אמנם תקווה נסתרת כי היורש העיקרי, זה שאהבה פעם והוא אהב בחזרה, עד כדי כך שברח לקצה האימפריה כשנודע לו על נישואיה לדודו, ישוב לאותו המקום בו היה עשר שנים קודם לכן. אבל גבר החש נבגד, מעטים הסיכויים כי ישוב ויאהב מחדש. אם אכן היה חוזר אליה, כי אז לא היו צריכות להיות לה דאגות כלכליות כלל, אלא שהוא לא חוזר, ומה טוב שבעלה המנוח, בניגוד לכל הגיון הוריש לה די והותר לכל מה שאי פעם חלמה עליו.

אחרי שחייתה שבע עשרה שנים תחת סוג של משטר דכאני בבית הוריה, הושאה לגבר מבוגר ממנה, וחייתה עוד עשור תחת דיכוי מסוג אחר אך דומה לגמרי, נדמה שהנה נפתחה בפניה החלון לחיות קצת. חיים שיש בהם קצת פחות אפרוריות וצייתנות.

פשוט, לחיות.

להוריה יש, כמובן, תוכניות אחרות לגביה. היא תשוב לביתם ואת הרכוש הרב שירשה תעביר לאחיה. כי כך ראוי.

בפעם הראשונה בחייה, ובעידודה של בת דודתה/חברתה הטובה ביותר, מרגרט, מסרבת אלייזה להמשיך ולהיות קורבן הנסיבות, ולנסות לחיות קצת. בלי לעורר שערוריות, כמובן.

'החברה נוטה לא לעודד נשים לפתח את שרירי השאפתנות והגאווה," אמרה ליידי קרוליין. "אבל אין זה אומר שאנחנו לא יכולות ללמוד לעשות זאת. …' "

מאחר שהיא עדיין בשנת האבל, הרי שהיא בוחרת לעבור לבית בעיר באת', עיר אופנתית דיה, ובה תימצא לה חברה נעימה ומתאימה, וגם אם לא תוכל לחולל בנשפים, הרי שתוכל לצאת מבין כתלי הבית וליהנות מעט מן החיים עצמם.

כנהוג וכיאה לספר בסוגה, יהיה כאן עניין רומנטי ומכשולים בדרך למימוש האהבה. אנשים שיבקשו  להצר צעדיה, מסיבות שונות. עד הסוף המשמח והקליימקסי לגמרי.

'אבל למה אהבה רומנטית זוכה לכל כך הרבה הערצה?" קרוליין שאלה בלהט. "אני לא יכולה לחשוב על הונאה גדולה מזו. אנשים יעשו הכול, יסלחו על הכול, למען האהבה. האדם האהוב יכול להיות פחדן, אנוכי, לא מתחשב, להעמיד אותך תמיד אחרונה בסדר העדיפויות… ועדיין, מתוך הערצה אנשים יעשו כמעט הכול, לא משנה עד כמה הדבר יאמלל אותם, לא משנה שלעולם לא יוצע להם אותו דבר בתמורה."

הספר הזה, שהומלץ בנשימה אחת יחד עם "המדריך לעלמה רודפת הממון" אמנם נופל מעט מקודמו, ועדיין מהנה ומהפך דפים, ומעביר לילות לבנים עד תומו.

כדאי, לסוגתו.

ורק בעניין התרגום של שם הספר, שאיכשהו מפספס את המשמעות המקורית של השם באנגלית. אפשר לסמוך על תבונתה של הקוראת שתדע לשייך ספר לאותה הסופרת, גם אם שם הספר לא יהיה שכפול של שם הספר המוצלח הראשון.