בכוונה תחילה – תמר הגר

בכוונה_תחילה

אלן הרפר וסלינה וודג' הרגו את ילדיהן; אלן הרפר את בתה שזה עתה נולדה, סלינה וודג' את בנה (השני) הנכה בן השנתיים. אלן הרפר חנקה את בתה התינוקת, סלינה וודג' זרקה את בנה הקטן לבאר, לעיני אחיו הבכור בן החמש.

אלן הרפר נשלחה למאסר בבית המשוגעים, עד שהוכח כי אינה משוגעת ואז שוחררה להשגחת אמה, סלינה וודג' נדונה למוות והוצאה להורג בתליה.

אלן הרפר היתה נשואה, סלינה וודג' לא.

 הספר "בכוונה תחילה" הינו מצד אחד מחקר אקדמי על הסיבות להבדלים בין שני מקרי הרצח המתוארים לעיל, ומצד שני הינו רומן המספר את סיפוריהן של שתי הנשים / האמהות שרצחו את ילדיהן.

 כשסיפרתי לאנשים אחרים שאני שקועה בקריאת הספר הזה, אמרו לי (כולם): אבל למה לך להתעסק בנושא כזה?

אני בטוחה שגם את תמר הגר שאלו שאלות דומות, בעת שעסקה בכתיבתו.

ובאמת – איזה מין נושא זה לעסוק בו? הרי ברור ונהיר שאם אינה הורגת את ילדיה, ואם כן היא בוודאי לא ממש שפויה בדעתה.

אבל – כמה מאיתנו מרשות לעצמן, לפעמים, להודות בינן לבין עצמן, שלידה וגידול ילדים לא ממלאים את כל עולמן? שקיומם של הילדים לא מייתר את שאר העולם, לא הופך אותנו ל"שלמות", שבלעדיהם אנחנו "חסרות"?:

 "הפכתי לאמא לקראת גיל ארבעים. במשך הרבה שנים תהיתי אם יש בכלל אינסטינקט אימהי. לי, ככה הרגשתי, לא היה. לא נמשכתי לתינוקות או לילדים קטנים, ובטח לא לעבודה הסיזיפית, המתישה, שדרש הגידול שלהם. לא הייתי בטוחה שאגלה תחושות של אהבה ללא תנאי שיאפשרו לי לעבור את הימים בשלום, אם וכאשר יוולדו לי ילדים. ומה שהכי הרגיז אותי היתה הוודאות שאם וכאשר אהיה אמא, אני אמורה להרגיש שהתפקיד הזה ממלא את כולי, שואב אותי, מרתק אותי, משהו כזה. אבל אני פחדתי, ממש פחדתי, שלא אצליח למלא את הציפיות האלה, ובו זמנית גם פחדתי שאם אמלא אותן – אאבד את הזהות שלי, את האמביציות שהיו לי ואת התוכניות שתיכננתי לעתיד." (עמ' 18)

 מתי בעצם הפכה האמהות למשאת נפש שכזו? לכה מקודשת שאין בילתה? מתי הפכו הילדים ממשהו אינסטרומנטלי – פה שיש להאכילו עד גיל ארבע בערך, אחר כך אפשר להעזר בו לעבודות הבית, ובגיל שמונה בערך יכול כבר לסייע לפרנסת המשפחה, וכך עד בגרות , שאז עליו למצוא לעצמו פרנסה משלו – מתי הפכו הילדים למשהו כה חשוב, מתי "התגלו" הרגשות האמהיים?

 "… הוויקטוריאנים קידשו את האימהוּת ותרמו להתמסדותה כמוסד חברתי, שמטרתו בין השאר לפקח על נשים ולשלוט בהן. כמו הוויקטוריאנים אנחנו חיות בעולם שבו הגברים קובעים… וכדי לשמר את המצב הזה מחנכים אותנו מאז המאה התשע-עשרה, שההגשמה העצמית שלנו היא לא רק בהולדה, אלא גם בהשקעה חסרת גבולות בילדים שלנו. ככה משאירים אותנו בבית נחותות ולא מאיימות." (עמ' 27)

 "קראתי שהאהבה האינסטינקטיבית של אמא לתינוק שרק נולד היא רעיון מודרני לגמרי. היא הפכה לאידאה מרכזית רק במציאות הוויקטוריאנית של המאה התשע-עשרה, כחלק מדימוי רחב יותר של אמא טובה, של אהבה לילדים בכל מצב, של נכונות להקריב את החיים למענם ותפיסת האימהות כמקור בלעדי להגשמה עצמית." (עמ' 65)

אלן הרפר, שחנקה את בתה התינוקת בתוך שתים עשרה שעות לאחר הלידה, גדלה בבית סבה וסבתה, משום שאמה יצאה לעבוד במקום אחר (ממש כמו הנשים הבאות לטפל כאן בזקנינו, ומשאירות את ילדיהן בארצן עם הסבתות). אלן הרפר יצאה אף היא לעבוד בבית אחר, ושבה לבית סבה וסבתה הרה ללדת לבדה, ללא בעלה.

 סלינה וודג' חיתה בעיקר בבית המחסה (בתי המחסה היו מקומות אליהם פנו אנשים כמוצא אחרון, והתנהלו כמו או כמעט כמו בתי סוהר, עם הפרדה בין משפחות, שעות כניסה ויציאה מוגדרות, כולל נעילת שערים, מדים, מזון בהקצבה, עבודות פנים או חוץ), משום שלא היתה לה ברירה אחרת. עם ילד נכה אפשרויות התעסוקה שלה היו מאד מצומצמות, ולבית הוריה לא יכולה היתה לחזור, בגלל מצוקה כלכלית גם שם. במשפטה טענה סלינה וודג' כי גבר שפגשה ושהבטיח לה נישואין, התנה את נישואיו לה בכך שתבוא רק עם ילד אחד – זה הבריא, ועל כן הרגה את בנה הפעוט.

 אלה מין חיים היו לשתי הנשים הללו? אלו ברירות עמדו לפניהן?

 "לפעמים אני חושבת שהאימהות שהרגו, הזניחו ונטשו את הילדים שלהן, הן מורדות אלימות בסדר חברתי מדכא ואלים. זה לא שאני חושבת שהן רוצות או מתכוונות למרוד. רובן עשו את המעשה הזה בגלל התנאים הכלכליים הבלתי נסבלים, בגלל הדיכוי שלהן כנשים,  בגלל הציפיות הבלתי נסבלות מהתפקיד של להיות אמא, בגלל.. מתוך המחנק והייאוש הן קראו תיגר על המיתוס – שמכתיב אהבה אימהית בכל תנאי, מסירות בכל מצב והקרבה גם של הצרכים האישיים ואם צריך אפילו של החיים – שאני חיה בצילו ונחנקת, ונאבקת בו רק בפנטזיה, במחשבות, בכתיבה, במילים." (עמ' 148)

 דרך סיפורן של שתי הנשים הללו שהרגו את ילדיהן בודקת הגר את יחסה שלה לאמהות, ומעלה שאלות ותהיות סביב ההילה שנקשרת לאמהות, המיתוסים, האמונות והסוציאליזציה של כולנו בנושא האמהות. אמא מרגע שנהייתה אמא, הרי זה תפקיד שאי אפשר להתפטר ממנו, והוא לתמיד. אין Undo לילדים. ולפעמים (רק לפעמים) מתגנבת מחשבה על אפשרותם של חיים אלטרנטיביים, המסלול שבו לא בחרנו, זה שבו אין ילדים.

 לתוך המחקר / רומן (אי אפשר באמת להגדיר את הספר הזה ולשייכו לאיזושהי סוגה מוכרת) מוסיפה הגר דמות דמיונית – נועה – מעין חוקרת נוספת, אלטר אגו של המספרת, ההולכת אף רחוק יותר בהתרחקות ממודל האם המוכר. בין שתיהן, המספרת ונועה (המומצאת, אך נראית מציאותית לחלוטין) נוצר דיאלוג מתמשך, הכולל בתוכו עניינים אקדמיים (סיוע במחקר מצד אחד, קנאה אקדמית מצד אחר) וסוג של חברות. דמותה של נועה מאפשרת למספרת לבחון עוד דרך של אמהות, או בעצם התרחקות ממנה, מבלי להתנסות בדרך זו בעצמה (כשם שחקר סיפוריהן של שתי האמהות שרצחו, עוסק בדרך להיות לא-אמא מסוג מסוים):

 "אני מכירה את תחושת הקיפאון הזאת. … זה הפחד שהשאיר אותנו שם. הפחד לעבור את הגבול של בית המחסה, להתמודד עם אימהוּת בלי כסף, בלי אוכל, בלי קורת גג, או הפחד לעבור את הקווים האדומים של האימהות, לבחון את האפשרות של הרצח, של לחזור להיות לא-אמא. לתהות אם אפשר בכלל להיות לא-אמא אחרי שהופכים לאמא. האם רצח של ילד שילדת מבטל אימהוּת? אני לא יודעת.  אבל יש לי צורך אובססיבי להבין, …" (עמ' 156)

 אל הספר הזה הגעתי בעקבות כתבה שפורסמה לפני מספר שבועות ב"הארץ", ומשלקחתי את הספר לידי התקשיתי להניחו. הספר מעורר שאלות ומחשבות, ולא מרפה גם לאחר קריאתו, ולבטח ילווה אותי עוד הרבה זמן.

ולא רק מעורר מחשבה, אלא גם מרתק לכל אורכו, למרות חזרות לעתים, למרות המבנה המעין אקדמי, למרות הנושא הקשה; תמר הגר "מלבישה" למעננו הקוראים ונותנת חיים לשתי דמויות מתוך דפי ארכיון מצהיבים, ודרכן מציירת את חייהם של המעמדות הנמוכים, ובעיקר של הנשים,  באנגליה של המאה התשע-עשרה, מעמדות שבדרך כלל זוכים לאזכורים שוליים אם בכלל בדפי ההסטוריה (שלא לדבר על הנשים שמעמדן שולי אף יותר).

מומלץ להניח כל עניין אחר ולרוץ לקרוא את הספר המצוין הזה.

 בכוונה תחילה – תמר הגר. הוצאת דביר (496 עמודים)

 (פורסם ב– 23 במרץ, 2012  בפורום הספרים של YNET)

 

ועוד משפטים ש"צדו" את עיני במהלך הקריאה:

 "אבל לפעמים היא נזכרה שבעיניה קשר אימהי – החיבור המיידי, הטבעי הברור בין אמא לילדים, שמאפשר לה לדעת בבהירות את צורכיהם המדוייקים ומחייב אותה לפעול כדי לספק אותם – הוא בעצם סיפור מומצא, שנוצר-נכתב בהדרגה במהלך סוף המאה התשע-עשרה והמאה העשרים על ידי פסיכולוגים שונים שפיקחו על עבודת האימהות…" (עמ' 161)

".. נועה עזבה את הבית והשאירה את אלה עם גבריאל, לא כי לא היתה לה ברֵרה, אלא כי זה מה שהיא רצתה לעשות.

היא בחרה את זה אולי כדי לא להעמיד את אלה ואת עצמה במצב של הבחירה. היא פחדה מהפגיעה של שתיהן, מזה שהן לא יתגברו. אבל זה היה יותר מזה. לא היה לה כוח להיאבק בגבריאל. היא ידעה שזאת תהיה מלחמה, והיא חשבה שלגבריאל יש הרבה יותר כוחות ויכולת. היא ידעה, מכיוון שהכירה אותו כמה שנים, שהוא נלחם כדי לנצח, גם באמצעים מלוכלכים של עורכי דין. היא ויתרה על המאבק נגדו כדי למנוע את הכאב שהמאבק יגרום לאלה, אבל כשהיתה כנה עם עצמה היא ידעה שהיא ויתרה בעיקר כדי להציל את עצמה מהכאב, מהפחד, מההכפשות, מהתבוסה האפשרית. אבל זה היה יותר מזה, היא ויתרה גם כדי לקחת פסק זמן מהאימהוּת" (עמ' 176)

 "… מה שהפך את סלינה לראויה לעונש חמור מאוד בעיני השופט, המושבעים ומשרד הפנים לא היה מעשה הרצח שביצעה, אלא מה שנחשב התנהגותה המופקרת. …

חוקרים, מתקנים חברתיים ומחוקקים ויקטוריאנים.. נחרדו מכך שבקרב העניים התפתחה תרבות מינית חופשית יותר, שנשלטה פחות על ידי כללים חברתיים נוקשים. .. הם תיארו אותה כטבעית וכלא טבעית גם יחד, והיא נתפסה כתופעה שיש לפקח עליה. .. הדיון החברתי הזה על הצורך בפיקוח על המיניות התמקד בעיקר בנשים, בגלל היכולת שלהן ללדת. כדי לשלוט ביכולת ההולדה ובגוף הנשי בכלל, התפתחה שורה של חוקים פליליים שפיקחו בעיקר על התנהלות של נשים ממעמד הפועלים ונשים עניות בכלל, ומטרתם היתה להעניש את מי שסטו מהתנהגות מינית תקינה ואת מי שהפגינו סימנים נראים לעין של עבֵרות, למשל הריונות מחוץ לנישואים או מחלות מין." (עמ' 211-212)

"לפעמים אני מגלה שאני מחזיקה בעמדות שאני לא באמת מאמינה בהן: שילדה צריכה את אמא שלה לידה כל הזמן, שאם אני לא גרה עם הילדה שלי באותו בית אני בהכרח אמא רעה, שנטשתי, שאלה שונאת אותו. אני רואה מבטי ביקורת בכל מקום. לפעמים נדמה לי שכל אחד ברחוב רואה שיש לי הסדרי ראייה עם הבת שלי. שזה אות קין על המצח שלי…

… אפילו כשידעתי שאמא שלי הולכת למות, לא יכולתי להבטיח לה שאקח את אלה הביתה, שאכנס למאבק משפטי עם גבריאל. אבל גם חשבתי שהיא צודקת שאני אמא רעה." (עמ' 328-329)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *