גחליליות – גילית חומסקי

gachliliot

"העבר הוא דלת שנטרקה על חיות משונות, אין לדעת מה יבקע ממנה כשהיא נפתחת. התפרצות של יצורים יורקי אש שהמתינו להסתער, או צל זעיר שיחמוק בזריזות וייעלם." (עמ' 8)

 יפעת (שפעם היתה יפעה אבל למורה בבית הספר היה יותר נוח עם יפעת ובכלל השינוי הזה התאים לה ליפעת) רוזנברג, שהוריה נהרגו בתאונת דרכים והיא ואחותה הצעירה ממנה, ליה (שפעם היתה לאה ובחרה להיות ליה) ואחיה הקטן ממש  אדם, עברו לבית אחותה של האם, בעיר בני ברק. עיר, כך מתברר לי, שהיא ארץ אחרת לגמרי.

 ארץ שיש לה גבולות משלה, לבוש משלה (לפי קבוצות), קודי התנהגות משלה אבל בעיקר – שפה משלה; שפה שלמרות שהיא עברית, כלל לא בטוח שהקורא/ת יבין, וודאי לא את דקי הדקויות. (מי יכול להסביר לי – למה לא צריך ליטול ידיים כשאוכלים נקניקיה מסויה?)

 יפעת הזו, כיום היא כבר גדולה, והספר מלווה אותה בימים בהם היא ממתינה לתשובה סופית לגבי איזו שליחות כנציגת משרד החוץ הישראלי ביריד האוכל הבינלאומי באיטליה. ובזמן הזה שהיא מחכה, ואנחנו איתה, היא חוזרת לעברה ומטיילת בזמנים שונים בו – העבר הרחוק, בית הגידול בעיר בני ברק (שאינה מוזכרת כלל בשמה), ימי בית הספר ובעיקר חברתה הצמודה – עופרה, שהיו צמודות זו לזו כמעט כמו תאומות סיאמיות, ומתישהו חל איזה שבר, ומתישהו התרחקו.

 והעבר הקרוב יותר – הקמת חברת קייטרינג המתופעלת על ידי ילדים בסיכון, ולפני כן , הרבה לפני כן, נסיעה לקורס בן חודש ברומא, ומאורעות קטנים וגדולים שארעו בדרך.

 הזמן בו מתרחש הספר אינו מצוין במפורש, מצד שני – כל הארועים (הכלליים) המוזכרים בו מוכרים לכל מי שחי כאן. (אם כי נדמה לי לפעמים שהארועים קורים שלא בזמנם, כאילו הנוסטלגיה של הסופרת לא נכונה.. ואולי הנוסטלגיה הפרטית שלי התבלבלה לה.)

 ושוב – עניין השפה; חומסקי מלהטטת בעברית נפלאה וכה עשירה, עד כי השפה לבדה הופכת את הספר הזה למומלץ ביותר (אבל לא רק). מצד שני – יש העניין הזה של התרגום, איך לתרגם שפה שכזו, משחקים שכאלה במלים לשפה אחרת. של לדבר על עניינים שהם כאן ושלנו; איך אפשר לתרגם למשל: "… לאשה קראו חנה ולגבר מיכאל. חשבתי להתחכם ולשאול אם נפגשו על מדרגות טרה סנטה…" (עמ' 169). והרי בתרגום, פה בדיוק צריכה לבוא הערת שוליים שתבהיר לקורא/ת בדיוק על מה מדובר.

בעצם, אולי גם לקורא/ת המקומית צריכה לבוא כאן הערת שוליים.

 ועוד בעניין השפה  – בתחילה חשבתי שיש כאן טעות הגהה כפולה, ולכן התעכבתי על המשפט הזה לא מעט (איך יכול הבחור הזעצער ככה לפשל). אחר כך חשבתי שאולי זו בדיוק היתה כוונת הסופרת. בדיוק כך צריך היה המשפט הזה להיקרא: "יש זכרונות שאדיב לשכוח." (עמ' 385)

 אבל לא רק השפה; הספר הזה מרתק, קולח, כזה שהחיים בכלל (עבודה ושאר חובות) פשוט מפריעים לו להיקרא (ומשום כך יישמר לקריאה חוזרת, מתישהו).

 לקראת סופו התברר לי כי בעצם אין זו בהכרח שפה זרה בארץ אחרת, אלא סיפור על ילדה אחת שגדלה בקהילה מסוימת, עם חוקים משלה, והרי גם אני גדלתי בקהילה, אחרת, עם חוקים, אחרים. אבל משמתפענח העניין הזה, כי אז מתגלה האמת הפשוטה – זהו ספר על בני אדם.

מומלץ לגמרי (עם הרבה נחת רוח בסיומו)

 גחליליות – גילית חומסקי. הוצאת: "ידיעות אחרונות – ספרי חמד" (389 עמודים)

 (פורסם ביום  – 29 באוגוסט, 2012 בפורום הספרים של YNET)

 

ומשפטים ש"ליקטתי" לאורך הדרך

"כבר למדתי לראות צדף יפה על החוף ולתת לו להשאר." (עמ' 290)

 "אני לא זוכרת מתי המצאתי את אברם בפעם הראשונה. לא היה שום רגע ראשון, הוא פשוט נהיה וכאילו היה תמיד." (עמ' 240)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *