זורבה היווני – ניקוס קאזאנצאקיס

zorba

"כל חיי, אלה שהיטיבו עמי יותר מכול היו המסעות והחלומות; מבין בני-האדם, חיים ומתים, רק מעטים עזרו לי במאבקי. מכל-מקום, אילו התבקשתי לציין, מי היו האנשים שהשאירו את עקבותיהם עמוק בנשמתי, הייתי מונה שלושה או ארבעה: הומרוס, ברגסון, ניטשה וזורבה.

הומרוס היה בשבילי העין השופעת אור, הרוגעת, כמו גלגל השמש, שמאירה את הכול בבוהק פודה. ברגסון הקל עלי את משאן של חרדות-נפש פילוסופיות, לא-פתורות, שׁרָדוּ בי בשחר נעורי. ניטשה העשיר אותי בחרדות חדשות ולימד אותי להמיר את האומללוּת, את המרורים ואת אי-הוודאות בגאווה, וזורבה לימד אותי לאהוב את החיים ולא לפחד מהמוות." (עמ' 5)

 אלמלא החליט יובל בן-עוזר להביא, לפני כשנה וחצי, את המוסיקה שכתב מיקיס תאודורקיס לסרט "זורבה היווני" (ואחר כך הרחיב אותה למוסיקה לבלט עם מקהלה ותזמורת) למקהלה שהוא מנצח עליה (ואני שרה בה)  ספק אם הייתי קוראת את הספר הזה שוב. אחרי הכל את הספר קראתי אי-אז בשנות העשרה, בתרגום דאז (מסתבר שבינתיים תורגם מחדש, הפעם ישירות מיוונית, בלי התיווך של השפה האנגלית בדרך). ספק אם הייתי צופה שוב בסרט; אחרי הכל יש כל כך הרבה סרטים לראות, כל כך הרבה ספרים לקרוא.

אבל היצירה הובאה אלינו, וצפיתי שוב בסרט, ועתה קראתי שוב בספר הזה, הנפלא, שהוא כולו שיר הלל לרוח האדם החופשיה מכבלים של מוסכמות ואיך צריך לחיות, וכולה חיים. פשוט חיים.

 אינטלקטואל צעיר יוצא לכרתים כדי לכתוב את ספרו, ולעיין בחכמתם של אחרים, ועל הדרך חוכר מכרה (כדי שלא יחשב לבטלן גמור), פוגש בנמל בפיראוס איש אחד, לא צעיר, מקדוני, זורבה שמו, אלכסיס זורבה, המציע לו את שרותיו כמומחה למכרות, ולבישול גם, ומיד נשכר לעבודה (ואולי, בעצם, שוכר לו את הצעיר לאדון?).

 שניהם מגיעים לכרתים, מוצאים להם מקום לגור, תחילה בפנסיון של מדאם אורטנס, שהיתה פעם נערה זוהרת, ועתה נותרו לה רק הזכרונות מכל מאהביה. וזורבה מפיח בה רוח שמחה וחיים. אחר כך עוברים השניים להתגורר בבקתה בסמוך למכרה.

זורבה עסוק בענייני המכרה, הבישול ושאר העניינים בגינם נשכר, והצעיר כותב, וקורא, ומאושר בדרך כלל:

"הייתי מאושר, וידעתי את זה. כשאנחנו חיים איזה אושר, בקושי אנחנו חשים בו. רק אחרי שהוא עובר ואנחנו מביטים לאחור, אנחנו מבינים במפתיע – ולפעמים גם בתדהמה – עד כמה היינו מאושרים. אני מכל-מקום, בחוף הזה בכרתים, חייתי את האושר וידעתי שאני מאושר." (עמ' 74)

 בין הדמויות החולפות עוברות בספר נמצאים שוטה הכפר המאוהב באלמנה, המסעירה דמו של כל גבר בכל גיל הנתקל בה, וכמעט מנודה מקרב אנשי הכפר משום כך.  מאדאם אורטנס, הנזכרת לעיל, בובולינה בפיו של זורבה. הכפריים השמרנים, הנזירים תאבי הממון והערמומיים, אך מעל כולם זורבה, על חכמת החיים שלו ודרך חייו המיוחדת.

 זורבה מספר כי פעם פגש קשיש שנטע עץ, ולשאלתו מדוע, בגילו הוא נוטע עץ, ענה הקשיש כי הוא חי כאילו יחיה לנצח; זורבה מעדיף לחיות כל יום כאילו הוא יומו האחרון.

חייו לימדו אותו מהם הדברים החשובים ומהם הטפלים, והפכוהו לרודף שלום ואוהב אדם:

"פעם הייתי אומר: זה תורכי, זה בולגרי, זה יווני. אני עשיתי דברים בשביל המולדת, אדון, שיסמרו השערות שלך. שחטתי, גנבתי, שרפתי כפרים… למה? למה שהם היו בולגרים או תורכים. … קיבלתי שכל, אתה מבין, אני מסתכל עכשיו על האנשים ואומר: זה שם הוא בן-אדם טוב, ההוא רע. מה זה משנה אם הוא בולגרי או יווני? לא מזיז לי; … וכמה שאני מזדקן … נדמה לי שאני אתחיל גם את זה לא לשאול. מה אני אגיד לך, מה זה משנה אם הוא טוב או רע! על כולם אני מרחם… כולנו אחים אנחנו, בשר לתולעים!" (עמ' 227 – 228)

 ומעבר להיותו אוהב אדם אוהב זורבה את הנשים, וחפץ לשמח אותן בכל עת שרק ניתן. כך זוכה מאדאם אורטנס לכבוד וליקר שחשבה שלעולם לא יהיו לה, כך זוכות כל הנשים העוברות בדרכו. רק שאין הוא מבין אותן עד הסוף:

"… אני חושב, שבן-אדם הוא מי שרוצה להיות חופשי; האשה לא רוצה להיות חופשייה; אז היא בן-אדם, האשה?" (עמ' 158)

 ספר שכולו אהבת ותאוות חיים, הקורא תיגר על המוסכמות ומותיר את הקורא/ת חסרת נשימה כמעט ועם הרבה חומר למחשבה. שהרי רובנו אם לא כולנו חיים את היום יום, בלי הפתעות, איננו מנסים לחרוג מן הדרך:

"הקים לו הבן-אדם המסכן גדר גבוהה, בלתי-עבירה, סביב הנשמה שלו, ביצר לו איזו פינה קטנה, והוא נלחם שם להשליט סדר וביטחון בחיי היום-יום הרוחניים והגופניים שלו. כל מה שדחוק בפינה הזאת חייב ללכת בדרכים הסלולות, לפי השגרה הקדושה, לציית לחוקים פשוטים וקלים לתפישה, וככה אנחנו יכולים לצפות בבטחה כלשהי מה עתיד לקרות ואיך כדאי לנו להתנהג. בתחום הפינה הקטנה הזאת, המבוצרת כנגד הפשיטות האלימות של המסתורי, מלכות הוודאויות הקטנות מרבות הרגליים. אחד הוא האויב הקטלני השנוא, שכולן כאחת ערוכות זה אלפי שנים לגרשו: הוודאות הגדולה." (עמ' 295)

 אבל אם נפגוש מין זורבה שכזה, איך יראו חיינו?

 זורבה היווני – ניקוס קאזאנצאקיס. תרגום (מיוונית. משובח בהחלט, כולל הארות שוליים): אמיר צוקרמן. הוצאת עם עובד. (308 עמודים)

(פורסם ב– 1 באוקטובר, 2012 בפורום הספרים של YNET)

(Βίος και Πολιτεία του Αλέξη Ζορμπά – Νίκος Καζαντζάκης)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *