צל עולם – ניר ברעם

צל עולם – ניר ברעם

במהלך קריאת הספר הזה הלכה והשתלטה עלי תחושה על פיה לא ממש משנה מה אני עושה / מה אנחנו עושים, יש כל מיני כוחות ציניים / מקיאווליסטיים, אליטות מקושרות ונסתרות המושכות בכל החוטים כמעט, ואנחנו? מה אנחנו? כלי משחק על לוח שאיננו רואים את תחילתו או סופו, רק את החלק שלנו בו. ונדמה לנו שאנחנו משפיעים במשהו, כנראה שלא כל כך.

או שניר ברעם מצליח, בכשרון רב, לשקף את עולמנו כך – ציני ומקיאווליסטי.

 ".. עמוק בלב אתה יודע שהסדר הקיים ינצח. ישתנה קצת, יתגמש, יעטה איזו מסכה… אבל הוא ישרוד הרבה אחרי המהומות שלכם. רוב האנשים לא מוכנים לסכן את החיים הסבירים שלהם ואת השגשוג חסר התקדים בעולם המערבי אחרי מלחמת העולם השנייה. והם בוודאי לא יסכנו אותו עבור סדר לא מוכר, שאין לו שום מודל היסטורי מוצלח. הם דבקים במוכר וברע במיעוטו." (עמ' 428)

 שלושה סיפורים נפרדים, לכאורה, מוצגים ב"צל עולם". לכל אחד מוקדשים חלקים נרחבים וארוכים, ואין הם נשזרים זה בזה כלל, כמעט. כל סיפור מסופר ב"קול" אחר, בדרך אחרת, ויש לחזור, לא אחת, לפרקים קודמים שכבר נקראו, כדי לאמת זיהוי קשרים והקשרים.

 גבריאל מנצור בן לאב לא ממש מצליח, משפחה הנאחזת בשולי החיים, עד שהאב מזהה נישה שעוד לא התפתחה: כתיבת סיפור חייהם של אנשים הנמצאים בסוף דרכם, אנשים שישמחו לספר כל אשר על ליבם לאיש זר ולא לבני משפחה, אנשים שיהיו מוכנים לשלם לא מעט תמורת האפשרות שספר הזכרון שיצא לאחר מותם יהיה הסיפור "האמיתי". דרך אביו מכיר גבריאל את מייקל ברוקמן, בנו של שכיב מרע שכזה, העומד בראש קרן גידור לעשירים גדולים, והמבקש לתקוע יתד בישראל. נציגו יהיה גבריאל מנצור.

גבריאל מנצור, דרך הכרותו זו והכסף המועמד לרשותו, לרשות הקרן שהוא עומד בראשה, מתוודע לאנשים ה"מקושרים". אלה שלא ידע על קיומם אבל השתוקק וממשיך להשתוקק להשתייך למעגליהם. המוציאים והמביאים, המכירים בכירים ואנשי מעלה, היכולים, בשיחת טלפון אחת, לשנות, לקדם להזיז:

 "… כשהתוודע לחברי מועצת הקרן גילה שאין גבול לגמישות היזם, שיכול לנוע מטקסטיל, לחקלאות, לנפט, לנדל"ן, לייצוג מותגים מוכרים בעולם, לבנקאות. לכל נושא יימצאו מומחים שמבינים את דקויותיו, והמומחיות של חברי מועצת הקרן, לפחות לדעתם, היתה באריגת כל החוטים הדרושים לביצוע העסקה, ובעיקר במגעים שבין אנשי עסקים ובין משרדי הממשלה. בעבר הם היו הפקידים שבסמכותם לקדם עסקה שתהפוך אחרים לעשירים,… חברי מועצת הקרן ידעו להפיח בפקיד את האשליה שהם בעצם כמוהו, חולקים חוויות דומות וגורל משותף. הם לא החניפו לו… הם גרמו לו להזדהות עם מאווייהם ועם חששותיהם." (עמ' 62)

 חבורה של צעירים בלונדון, קשי יום בדרך כלל, מתגוררים בסקוואטים כאלה או אחרים, הם הם יוזמיה של המהפכה הגדולה, שתקיף יום אחד את כל העולם, כל מקום המקושר לרשתות חברתיות. הם מבולבלים לפעמים, שורדים בדרכים כאלה או אחרות, מפרנסים לעתים את משפחותיהם, ואיכשהו מצליחים לסחוף אחריהם את העולם כולו.

 ".. בעיקרון אנחנו לא נותנים אמון במידות הטובות של אנשים – כל זמן שאין לנו ראיות אחרות, אדם זר הוא נוכל שרוצה לנצל אותך, שיש לו איזו מזימה מטופשת להשיג את המטבעות שיש לך בכיס, את שק השינה שלך, את השפתיים שלך סביב הזין שלו, דברים כאלה…" (עמ' 456)

 "ממילא שמנו לב שאם אתה מבצע פעולה מסוימת שנראית לאנשים יוצאת דופן, כולם מניחים שיש לך עוד רעיונות. עודף פעולות מועיל אולי בטווח הקצר כי הרעש שנוצר סביבן מעודד אנשים להצטרף אליך, אבל הוא גם חושף את כוונותיך ושיטותיך ואז הסקרנות מתפוגגת. לכן לפעמים עדיף לעשות מעט ולתת לעולם לשער, לנחש, לקשקש – יש מספיק גורמים שם בחוץ שמתפרנסים משלהוב פחדים, אז תן להם להשתולל., (עמ' 95)

 המחאה שלהם פשוטה למדי, אך פוגעת בבטן הרכה: פגיעה במוסדות תרבות נחשבים וגדולים. כאלה שהנדבנים מתהדרים בתרומות להם, בנשפי הצדקה למענם, בקריאת שמותיהם על גלריות ואולמות ומוזיאונים:

 "שלא לדבר על ההפגנות והעצומות והמחאות של מעמידי פנים, אלה שאחר כך מוכרים את הסחורה שלהם לפסטיבלים שהמדינה שלהם מממנת ולהוצאות ספרים של תאגידים, ומוכרים עבודות לסוחרי היהלומים ועבדים שמנגבים את הזוהמה והדם מהפרצופים שלהם ביצירות האמנות שהם קונים, מעמידי פנים ששותקים כשקוראים מוזיאונים על שם אדונים פאודלים שהרוויחו את הכסף שלהם בזכות העובדה שיש מדינות בעולם שהן מעוזים פיאודליים וכולם יודעים את זה: אנשים מורישים לבנים ולבנות ולקרובים ולחברים שלהם אחוזות בעולם התרבות או הבידור או הפוליטיקה או הכלכלה, זה לא משנה. בקיצור, אם אתה משגשג בעולם הזה ולא מוכן להקריב שום דבר ('להקריב בעינינו.. זה לא לעמוד על במה, ללטף את הבטן השמנה שלך אחרי שזללת ארוחות במסעדות היקרות ביבשת ולהטיף לאנשים על מהפכה'), אז אתה בעד הסדר הקיים ואל תזיין את השכל. חייבים לקרוע את המסכה מעל הפרצוף של מעמידי הפנים… אין שום דבר תרבותי כשאנשים נרמסים, אין קתרזיס בזמן שמיליארדי אנשים לא יודעים יאך יחיו בעוד חודש או יום, אין דיבורים על שיוויון וסוציאליזם בכל מיני אירועים לבעלי קשרים ומיוחסים. אנחנו רוצים שהם יראו את התהום בדיוק כמו שאנחנו רואים אותה, לא את רצפת השיש שהם עומדים עליה בפואיה של התיאטרון, לא את המוזאיקה הצבעונית של מרצפות המוזיאון, … הם יסתכלו למטה והעיניים שלהם יצללו לתוך אין.. ולא יהיה שום דבר להיאחז בו, בדיוק כמו שלנו אין. …" (עמ' 99 – 100)

 הצעירים הללו, הבאים מן המקומות השקופים, מן האין, הם הם הוגי המהפכה, כך נראה, והם המובילים אותה.

כשהם לא רעבים:

 "… אלה מאיתנו שחוו תקופות של רעב יודעים שבימים כאלה כולך שקוע בחישובים בנוגע לשעות הקרובות; אתה מחכה כל היום לזמן שתוכל לאכול בו, ואם למשל אכלת משהו בבוקר, או גרוע מזה, אתמול בערב, ואתה יודע שאסור לך לאכול שוב לפני שמונה בערב כי אז שוב תהיה רעב בלילה ולא תוכל להשיג שום דבר, בעצם היום כולו מתכנס לשעה הזאת, שמונה בערב, וכל השעות והדקות נמתחות לפניך ואתה לא מוצא עניין בשום דבר. אתה חש את הרעב ברוק המר שאתה בולע, ברפיון הפושט בגוף וברצון הזה להשתרע ולהימנע מכל תנועה מהירה שתגרום לסחרחורת, ובזעם הנאפה בתוכך ומאיץ את פעימות הלב ומעביר בך רעד פתאומי. … רק כשאתה רעב אתה שם לב פתאום כמה אוכל יש ברחובות, בחלונות ראווה, על מדפים, בארגזים, בשקיות, בתנורים, במקררים… והאופק היחיד שאתר רואה לנגד עיניך הוא שמונה בערב. …" (עמ' 107 – 108)

קבוצת MSV – שתדלנים, יועצים אסטרטגיים הנשכרים לסיוע במערכות בחירות בארצות הברית ומחוצה לה, נשכרים להניע מסעות יחסי ציבור למען מדינות או מנהיגים, מומחים גדולים בהנעת המונים ואמצעי תקשורת לכיוונים הרצויים להם.

בהצהרת הכוונות של הקבוצה נאמר כי הם פועלים רק למען אותם גופים וגורמים המזוהים עם דרכם "המוסרית / ליברלית / שואפת צדק". הם מצליחים לתמרן ידיעות שליליות כנגד שולחיהם ולהפכן לידיעות חיוביות, או לפחות להעלות לתודעה ולמודעות אינפורמציה שלילית לגבי המתחרים.

טוב, לא תמיד הכוונות הטובות מתממשות, וגם "הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות", ולעתים נשכרת הקבוצה לקידומם של אנשים קצת פחות חיוביים.

ועדיין – הם מומחים גדולים מאד בהנעת דעת הקהל, דעת הציבור.

 מתישהו, אחד המומחים הללו ייעץ לממשלת בריטניה כיצד לטפל במשבר המחאה החברתית. לא להילחם בהם, לא להפעיל נגדם אלימות:

"…את הגישה שהצגתי ניתן לסכם במילה אחת: הכלה. בעלי הכוח חייבים ללמוד להכיל את הזעם של ילדי השביתה. הם לא אויבים ולא פושעים, הם ילדים שזועמים בגלל ההזנחה של כמה עשורים, זועמים כי הרבה זמן אף אחד לא מקשיב להם. נכון, הם משתוללים ועושים דברים לא יפים ואלימות היא לעולם לא הפתרון וכו', אבל אנחנו מביעים את הזעם שלהם, כולנו חלק מאותה רקמה עדינה, כולנו מעוניינים שהחברה שלנו תציע לכולם הזדמנות להגשים את מאווייהם, ולא משנה איפה הם נולדו, מאיזה מוצא (וכל הפטפוט הרגיל).

אז בשלב הראשון נפגין הזדהות. המילים הנפוצות יהיו: זעם, עוני, מצוקה, הזדמנויות, צעירים, הכלה, הקשבה, הבנה חברה צודקת יותר, חשבון נפש, שיפורים, רפורמות, שותפות ונדבר שוב על זעם…" (עמ' 340)

 מתישהו המחאה תתרומם

מתישהו תדוכא, לא לפני פרץ אלימות

מתישהו העשירים ישלמו חטא עושרם

מתישהו יחזרו

 וזו, אולי המסקנה הכי עצובה / צינית / מפוקחת מן הספר הזה. לא משנה כמה כוחות יפעלו "מלמטה" (האמנם מלמטה?), השיטה מנצחת הכל.

".. אני רואה הרבה אנשים שבבוקר עובדים בקרנות הון סיכון, משרתים תאגידים, עובדים בעיתונים וערוצי טלוויזיה שבידי אוליגרכים או במשרדי ממשלה, ובערב הם חוזרים הביתה ובפוסטים בפייסבוק נאבקים בחירוף נפש בקפיטליזם, בכיבוש, בתקשורת המושחתת, בזבל שהטלוויזיה משדרת. אני לא מבקר אותם, הקפיטליזם מעביד את כולם בשירותו, גם את מתנגדיו, זו הגאוניות שבו. בניגוד למשטרים טוטליטריים הוא מכיל הכל, אם אתה עובד עבורו מצדו תיילל ותשמיץ כמה שאתה רוצה…" (עמ' 421)

 וכשהכל ייגמר, כשהכל ישקע, יישארו החיים הזוכרים את המתים, או מדחיקים את זכרונם, כדי שקצת פחות יכאב:

 "… כל זיכרון מגיע עם צרור מחוות קטנות של האנשים שמתו – שום דבר מיוחד, חיוך מתפשט על פנים, קריצה עין, יד שפורעת שער, גמגום קל, פרוסת לחם שממוללים לכדור, תנועות של חיים. כשהמת עולה בזיכרונך קפוא כמו פסל יש משהו הגיוני במוות שלו, אֵבל ארוז בהשלמה, אבל כשהמת נע בתוך הזיכרון שלך – התנועה שלו קורעת לגזרים את ההשלמה, והכאב מתנפל עליך." (עמ' 477)

 ספר מרתק בתובנותיו, בעלילתו, בגיבוריו.

 מומלץ עד מאד

 צל עולם – ניר ברעם. הוצאת: עם עובד (484 עמודים)

(פורסם ב– 11 בספטמבר, 2013 בפורום הספרים של YNET)

אלה יווניה קוראת ספרים