המקווה האחרון בסיביר – אשכול נבו

המקווה האחרון בסיביר

"בחורף הראשון אחרי שהעולים החדשים התיישבו בשכונת "מקור גאווה" ירד שלג. בעיר הצדיקים ירד שלג כמעט מדי שנה, ומדי פעם אף היו מגיעים תושבים מעיר החטאים עם טנדרים כדי להעמיס קצת שלג בתא המטען ולקחת הביתה, להראות לילדים, אבל בחורף ההוא התרחשה תופעה חריגה: הפתיתים הלבנים שלגו אך ורק על השכונה החדשה ולא המשיכו הלאה אל העיר. וכך, בעוד בעיר גופא ירדו רק כמה טיפות עכורות, ב"מקור גאווה" נערם השלג לגובה חצי מטר, אם לא יותר, והדוור, שהיה היחיד מבני העיר שביקר בשכונה בקביעות מתוקף תפקידו, חזר משם, הניח את כפות ידיו קצת קרוב יותר מדי לתנור הספיראלה שבסלון ביתו ואמר, אסתר, את לא מאמינה מה קורה שם. סיביר. ממש סיביר.

סיביר, ממש סיביר, אמרה למחרת אסתר לספרית שלה סימונה, את לא מאמינה מה קורה שם.

וכיוון שדברים שנאמרים במספרה של סימונה דרכם להתפשט כמו דיו על פשתן, עד מהרה דבר בשכונה החדשה כינוי האי-חיבה "סיביר", והוסיף עוד כמה קילומטרים מדומיינים לקילומטר הבודד שהפריד באמת בינה ובין העיר." (עמ' 23 – 24)

מעין מקונדו בנה לו אשכול נבו בספרו זה האחרון; שכונה בעיר צפת (שלעולם אינה מוזכרת בשמה), ומרוחקת ממנה מעט. שכונה שלמה המאוכלסת כולה בעולים מבריה"מ לשעבר, כולם בגיל הפנסיה, זוגות זוגות, חלקם ב"סיבוב שני" או בודדים. אין בהם דובר עברית. קבוצה מגובשת שהגיעה משם, ומאכלסת כולה את השכונה הזו, המכונה בפי כל – סיביר.

ובשכונה הזו בחר ראש העיר להקים מקווה חדש, כולו תרומה של איזה יהודי עשיר מאמריקה, לזכר אשתו המנוחה. השכונה נבחרה לא משום צדיקותם היתרה של תושביה, החילוניים כולם, וחלקם אף גויים (לפחות על פי ההלכה), אלא משום שבחלוקה המדוקדקת בין הפלגים השונים של המאמינים בעיר  הצדיקים הזו, יש לכל פלג המקווה שלו, והקמת מקווה נוסף לאחד מהם תערער את האיזון הקדוש.

 "עיר קשת יום היא עיר הצדיקים. אבל בלילות נפתחות ארובות בראשיהם של תלמידים חכמים, ואותיות הגמרא יוצאות דרכן אל הרקיע המכוכב ועולות ועולות בצינור המחבר בין העולמות התחתונים לעולמות העליונים.

ולפעמים, בעוד האותיות עושות את דרכן לרקיע, האנטנות של הבסיס הסודי מיירטות אותן בטעות, ומתורגמני הבסיס נאלצים לפלות אותן, בזהירות, בזו אחר זו, מתוך המשפטים בערבית, כדי שיוכלו למלא את תפקידם ולקבוע אם השיחות של חיילי האוייב השוכבים בשוחות הלילה מעידות על מלחמה מתקרבת, או שמא – שוב – הן מעידות רק על געגוע." (עמ' 66)

 כן, גם בסיס סודי, שכולם יודעים על קיומו, נמצא בפאתי העיר, ויהיה לו, לבסיס הזה, תפקיד חשוב בחייו של אחד מגיבורי הספר הזה.

 ובכן – המקווה נבנה, בהתאם לתכניות, ומבלי שאיש בשכונה יבין מהו ומה ייעודו; הם בכלל חושבים שסוף סוף נענו בעירייה לאחת מפניותיהם הרבות מספור, והחליטו להקים עבורם מועדון שחמט.

 כאילו כדי להוסיף על המקונדואיות של השכונה והעיר, מתגלות בו במקווה תכונות פלאיות, שלא יפורטו כאן, כדי שלא לפגום בהנאתם של קוראי וקוראות הספר העתידיים, על ידי גילוי מוקדם של חלקים מעלילת הספר.

 בספר הזה מתקבצים ובאים גיבורים וגיבורות לא מעטים, ועל אף עוביו הממוצע בהחלט (240 עמודים; היקף בהחלט מומלץ בדרך כלל) אין כל תחושה של גודש, של יותר מדי אנשים או ארועים.

 בין הדמויות שיפגשו הקוראים ישנו משה בן-צוק, שפעם היה ילד חוץ בקיבוץ (וכל יוצא קיבוץ, או אף אלה החיים בו עד היום, יודעים בדיוק על מה מדובר), ואחר כך חזר בתשובה ועבר להתגורר בעיר הצדיקים ואף התמנה לעוזר מיוחד לראש העיר, דנינו. אהובה אחת היתה לו פעם, למשה בן-צוק, מן הקיבוץ. ונפרדו דרכיהם אך ריחה וקולה וכל מהותה נותרו חרותים בבשרו, זורמים במחזור הדם שלו.

 ג'רמיה מנדלשטורם, התורם הנדיב מאמריקה, המבקש להקים מקווה לזכר אשתו המנוחה.

 אנטון וקטיה, זוג מן העליה הרוסית שכולם כבר בגיל הפנסיה, שאין איש מהם המדבר עברית, וכולם מסרבים למות. בינתיים. למרות שאנטון כותב בכל ערב הספד לאחד מן החבורה, הרי שמדי בוקר הם נפגשים עם כולם בטיול הבוקר. אנטון אינו יהודי, ונושא עמו סוד אפל שאינו מדבר בו כלל, אפילו לא עם קטיה אהובתו, אחריה בא לארץ, משום געגועיה לנכדה היחיד, שהיגר לישראל עם הוריו, ושהיא התעקשה שלא לגור עמם באותו בית כמו רבים מאותה עליה, והוא, הנכד, דניאל, מגיע מדי פעם לבקרם ומאמץ את אנטון לסבא.

 ראש העיר, דנינו, שביקש והפציר עד שקיבל קבוצה של עולים מרוסיה לעירו, רק כדי להתאכזב מיד עם הגיעם ולהתעלם מקיומם ככל שהוא יכול, עד שאין לו ברירה אלא להפסיק התעלמות זאת.

 ואיילת, אהובתו של משה בן-צוק, שעזבה, נעלמה, נדדה בעולם, אך אינה מרפה ממחשבותיו אף לרגע.

נעים, הקבלן הערבי, בונה מקוואות בחסד (למרות שלא בטוח שמותר לגוי לעסוק בכך), שבכלל אוהב לצפות בצפורים; הצפר הערבי היחיד, אולי, אף הוא מופיע בספר הזה.

 וכך – בעיר הצדיקים הזו, שאין לה שם (אבל אנחנו יודעים שהיא צפת), שאחת משכונותיה מכונה "סיביר" הן על שום מזג האוויר המשונה הקיים רק בה, והן משום אוכלוסייתה, ובספר זה כולו ניתן למצוא, בזעיר אנפין, את ענייני העליה והקליטה של יוצאי ברית המועצות לשעבר, עניינים שבין יהודים לערבים, בין דתיים לחילוניים, ובין דתיים לבין עצמם, ובעיקר – עניינים שבין איש לאשה, אלה ואחרים, ענייני אהבות ותשוקות, ממומשות או לא, נכזבות או לא, נשכחות או לא.

".. גברים מעשיים דרכם להתאהב בנשים לא מעשיות. זה מאתגר אותם בהתחלה. מוסיף צבע לחיים האפורים שלהם. אבל אחר כך, כשאת כבר שלהם, זה מאיים עליהם פתאום. אז הם מדכאים אותך. את שאר הרוח שלך. לאט. בהערות קטנות ומרושעות. ואת נותנת להם לעשות את זה. רק שלא ישאירו אותך שוב לבד. אבודה. גברים מעשיים לא מהססים להחליף אישה אם היא לא ממלאת את תפקידה." (עמ' 202)

 בשפתו הייחודית, בצמצום שכאמור כלל אינו מורגש, בהומור דק מן הדק, לעתים, בורא לו ולנו אשכול נבו, מעין מקונדו (אבל לא בדיוק) הנמצאת כאן ועכשיו, ויש בה פלאים מסויימים, כמעט, ועניינים מטאפיזיים, אולי, ויש בה קסם כה רב..

 

כדאי מאד לקרוא.

ועוד שני משפטים שליקטתי, ואפילו טכניקה לזימון חלומות כדי לפתור התלבטויות מצאתי:

 "אומץ הוא בסך הכל שם אחר לחוסר ברֵרה, .." (עמ' 119)

 "(לפעמים אדם שומע על החלטותיו לראשונה בתקשורת – עם אדם אחר)." (עמ' 174)

טכניקה לזימון חלומות: לכתוב על דף את שמות כל המעורבים בהתלבטות ולחזור עליהם בקול רם. אחר כך לעצום עיניים ולחכות לתמונה הראשונה שתופיע. לצייר את התמונה ולהניח מתחת למלים. (לאכול אורז לבן צחור?). ללכת לישון.

המקווה האחרון בסיביר – אשכול נבו. הוצאת: זמורה ביתן   (240 עמודים)

(פורסם ב– 9 בנובמבר, 2013 בפורום הספרים של YNET)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *