"'ספר טוב, מרקוס, לא נמדד אך ורק על פי מילותיו האחרונות, אלא על פי הרושם הכללי של כל המילים שקדמו להן. רגע אחרי שסיימו את הספר שלך, רגע אחרי שקראו את המילה האחרונה, הקוראים אמורים לחוש שהם נשטפים ברגש עז; למשך שבריר שנייה, הם אמורים לחשוב אך ורק על כל מה שקראו עכשיו, להתבונן בכריכה ולחייך חיוך מהול בעצב כיוון שיתגעגעו לדמויות. ספר טוב, מרקוס, הוא ספר שעצוב לך כיוון שסיימת אותו.'" (עמ' 597)

 ספרים שעוסקים בספרות, בכתיבת ספר, בדרך לשם, בסיפור על סופרים – חביבים עלי במיוחד. הוסיפו לזה את אמריקה של העיירות הקטנות, תעלומת רצח מלאת תהפוכות, דמויות שיש להן חיים מעבר לתפקידן בספר, אהבה, וכמובן – יכולת כתיבה מצוינת – בכל אלה "קניתם" אותי.

האמת על פרשת הארי קברט הוא כל אלה, ועוד.

 מרקוס גולדמן, סופר מהולל של ספר ראשון "נתקע" במחסום הכתיבה של הספר השני ("מחלה" ידועה, ככל הנראה אצל סופרים של ספר ראשון מוצלח במיוחד), ולמרות חוזה להוצאת הספר השני שתיכף עומד לפוג תוקפו, עדיין לא כתב אף לא עמוד אחד.

"… הבנתי שהתהילה זמנית. היא מפלצת תאוותנית, ומי של מזין אותה נאלץ לחזות באחרים התופסים את מקומו. …" (עמ' 18)

 והמו"ל לוחץ.

"'אתה יודע מה זה מו"ל? סופר כושל שלאבא שלו היה מספיק כסף כדי שהוא יוכל להשתלט על כישרונם של אחרים..'" (עמ' 27)

 אלא שאז מגיעה שיחת טלפון בהולה ממורהו המיתולוגי של גולדמן – הארי קברט – מי שלימד אותו איך לכתוב, איך להיות סופר, מי שהוא מודל החיקוי של גולדמן וחברו הטוב ביותר; הארי קברט נעצר בחשד לחטיפתה ורציחתה של נולה קלרגאן, נערה שנעלמה ביום 30 באוגוסט, 1975.

 גולדמן מכיר את קברט שנים רבות (או חושב שהוא מכיר). קברט הוא סופר מהולל שספרו "שורשי הרע" נלמד בבתי ספר, ונחשב לאחד מן הקאנון הספרותי. קברטהמתבודד כבר שנים רבות בעיירה נידחת (יחסית) בניו המפשייר, ארצות הברית. קברט הוא מרצה מבוקש באוניברסיטת בורוז (נידחת אף היא), קברט זה הפך לפתע, עקב גילוי גופתה של נערה שנעלמה שלושים ושלוש שנים לפני כן, מיקיר האומה לבזוי והנתעב שבבניה.

גולדמן נוטש הכל; את דירתו היפה בניו יורק, את הספר שטרם התחיל לכתוב (ומועד הגשתו עומד לפקוע, בזמן הקרוב ממש), ואץ לאורורה, העיירה ההיא, כדי לסייע בכל דרך לידידו בטיהור שמו.

 השנה – 2008, הזמן – רגע לפני הבחירות המקדימות בשתי המפלגות למועמדיהן לנשיאות ארצות הברית, רגע לפני שהעיתונות תעסוק בסיכוייהם של מועמד זה או אחר לרשת את ג'ורג' בוש הבן בבית הלבן:

"'.. בחייך, אתה בחור אינטליגנטי, בוא נהיה רציניים: מי יצביע לאישה או לשחור לנשיאות ארצות הברית? ..'" (עמ' 63)

הזמן הזה – 2008, רגע לפני הבחירות המקדימות, שאחריהן תגענה הבחירות לנשיאות, ופתאום – יקיר האומה חשוד בעניינים כאלה מחרידים.

 נולה קלרגאן נעלמה בשנת 1975, בהיותה בת חמש עשרה. הארי קברט היה אז בן שלושים וארבע. הם אהבו אחד את השניה.

 וזה הספר – האמת על פרשת הארי קברט  – סיפור כתיבתו של הספר, דרך עיניו של הסופר – מרקוס גולדמן, עת חקר, בשנת 2008, את האירועים בשנת 1975, האירועים שקדמו לחטיפתה ורציחתה של נולה קלרגאן, חייה של נולה קלרגאן, חיי העיירה השלווה אורורה, חייו שלו, לימודיו בתיכון ובאוניברסיטה, והדרך שהובילה אותו להיות סופר מהולל. לחצי המו"ל, התקדמות החקירה, הציניות של עורך הדין המצוין שנשכר להגן על הארי קברט.

 ועוד בספר – חייה השלווים של עיירה קטנה ונידחת, והשלדים שבארונותיהם של תושביה, שלדים שחקירתו של מרקוס גולדמן תעלה אותם אחד אחד.

מדוע מסתגר הכומר קלרגאן, אביה של נולה הנעדרת, במוסכו לעתים מזומנות ומאזין למוסיקה בווליום מוגבר?

מה חלקו של המיליונר המסתורי, אילייז'ה סטרן, בעליו לשעבר של ביתו של הארי קברט, בהיעלמה של נולה קלרגאן?

מה ידעה בעלת הדיינר המקומי שהארי קברט היה בו אורח רצוי ומכובד והפך בן לילה למורחק ושנוא?

".. היא התרעמה על כך שהיהודים יכולים להיות לבני-עור ועל כן בלתי מזוהים. השחורים לפחות הגונים מספיק כדי להיות שחורים, ואפשר לזהות אותם בבירור. אבל היהודים ערמומיים. .." (עמ' 205)

מה קרה באלבמה שגרם למשפחתה של נולה לעבור לניו המפשייר, כמה שנים לפני שנחטפה ונרצחה?

 ועל אהבה. יש משהו מדכא קצת בקריאה על אהבה אחת אולטימטיבית, כזו שאולי נקרית על דרכם של אנשים ואולי לא. אהבה כזו, שמי שאהב יותר מפעם אחת בחייו, האם באמת אהב, ומי שנתקל בה באמצע חייו, וחייו נהפכים עליו לגמרי:

 "'… לאנשים נדמה שהם אוהבים אחד את השני, אז הם מתחתנים. עד שיום אחד הם מגלים את האהבה, בלי שאפילו רצו בזה, בלי שאפילו היו מודעים לזה. הם חוטפים אותה בפרצוף. באותו רגע זה כמו התלקחות של מימן באוויר: זה יוצר פיצוץ אדיר. זה מחריב הכול. שלושים שנות נישואים מתוסכלים מתנפצים בבת-אחת, כמו בור שופכין ענקי שמגיע לנקודת רתיחה ומתפוצץ, ומטנף את כל מי שנמצא בסביבתו. משבר גיל הארבעים, משבר אמצע החיים, אלה בסך הכול אנשים שנחשפים לעוצמת האהבה מאוחר מדי, ושרואים איך החיים שלהם מתהפכים.' (עמ' 448)

אהבה כזו גדולה מן החיים היתה, כך נראה, אולי, לנולה קלרגאן, בת החמש עשרה ולהארי קברט בן השלושים וארבע, זמן קצר לפני שנעלמה.

ואולי, כמו שאומר המו"ל שלו, זה שלוחץ על מועד ההגשה, ומנסה להפיק כל תועלת אפשרית מן הקשר של הכוכב העולה שלו- גולדמן עם יקיר האומה שסרח:

"'… אהבה זו מילה ריקה, גולדמן! אהבה זו קומבינה שגברים המציאו כדי שלא יצטרכו לעשות כביסה!'" (עמ' 386)

ויותר מהכל – זהו ספר על ספרים ועל כתיבתם, ספר בתוך ספר, השיקולים המלווים את עולם המו"לות המתיחס לספר כאל עוד מוצר צריכה, שיש להגישו בתקופה מסויימת, אחרת יאבד תוקפו. וצריך גם להתכונן למכירת הזכויות לאחת מחברות הסרטים, ולחדד ולהדגיש את הצדדים האפלים מעט של הגיבורים.

 ובעיקר – עצות לסופר:

"'הסופרים שכותבים בלילות, אלה שחולים מרוב קפאין וסיגריות מגולגלות, הם מיתוס מרקוס. עליך להיות ממושמע, ממש כאילו מדובר באימוני אגרוף. יש לוחות זמנים שצריך לעמוד בהם, תרגילים שיש לחזור עליהם: שמור על הקצב, תתמיד, ותקפיק על סדר מופתי בדברים שלך. אלה הם שלושת כלבי השמירה שיגנו עליך מפני האויב הנורא של הסופרים.'

'מי האויב הזה?'

'מועד המסירה. …." (עמ'229)

 "'.. מתת הכתיבה היא מתת לא משום שאתה כותב טוב, אלא משום שאתה יכול להעניק משמעות לחיים. כל יום אנשים נולדים. אחרים מתים. כל יום גדודים של פועלים חסרי שם נכנסים ויוצאים במבנים אפורים גדולים. ולצידם ישנם הסופרים. סופרים חיים בעוצמה רבה יותר מהאחרים, נדמה לי. … תכתוב כי הדרך היחידה בשבילך להפוך את הדבר הפעוט וחסר המשמעות הזה שקוראים לו חיים לחוויה משמעותית וגומלת. ..'" (עמ' 243 – 244)

 ומי שרוצה להיות סופר ימצא כאן רשימת עצות לסופרים, למתאבקים ולחיים, ממסופרות, משום מה, בסדר הפוך (והייתי צריכה להגיע לעצה מס' 17 כדי לשים לב לכך):

 "'.. החיים הם נפילה אחת ארוכה, מרקוס. הדבר החשוב ביותר הוא לדעת ליפול.'" (עמ' 75 – עצה מס' 28 לסופרים, למתאבקים, לחיים)

 "'מרקוס, אתה יודע מהי הדרך היחידה למדוד עד כמה אתה אוהב מישהו?'

'לא.'

'לאבד אותו'" (עמ' 199 – עצה מס' 21 לסופרים, למתאבקים, לחיים)

 "'בחברה שלנו, מרקוס, האנשים הנערצים ביותר הם אלה שבונים גשרים, גורדי שחקים ואימפריות. בעוד שלמעשה, האנשים הנאצלים והראויים ביותר להערצה הם אלה שמצליחים לבנות אהבה, שכן אין משימה גדולה וקשה מזו.'" (עמ' 251 – עצה מס' 18 לסופרים, למתאבקים, לחיים)

 "'… אתה צריך להתאגרף כמו שאתה כותב ולכתוב כמו שאתה מתאגרף: אתה צריך לתת את כל מה שיש לך כיוון שכל קרב, כמו כל ספר, עלול להיות האחרון.'" (עמ' 383 – עצה מס' 11 לסופרים, למתאבקים, לחיים)

 "'תוקיר את האהבה, מרקוס. תהפוך אותה לכיבוש היפה ביותר שלך, לשאיפה היחידה שלך. אחרי בני-האדם יהיו עוד בני-אדם. אחרי הספרים יהיו עוד ספרים. אחרי הכסף יהיה עוד כסף. אבל אחרי האהבה, מרקוס, אחרי האהבה יש רק מלח הדמעות.'" (עמ' 457- עצה מס' 7 לסופרים, למתאבקים, לחיים)

 מומלץ בהחלט וביותר

האמת על פרשת הארי קברט – ז'ואל דיקר. תרגום: רמה איילון. הוצאת מודן הסדרה לספרות יפה בשיתוף כנרת. (604 עמודים)

(La Verite sur l’affaire Harry Quebert – Joel Dicker)

תודה למישי שהמליצה

(ותודה למקום העבודה שלי שלקח אותי ליום מנוחה בדרום, שהביא את שלום אסייג בתור בידור, כך שיכולתי לקרוא בשקט בזמן שהופיע (לא משתגעת על ההומור השוביניסטי שלו), כך יכולתי לקרוא את הספר הזה כמעט בלי הפסקה.)