"…בכל זאת, אדם קם בבוקר ויוצא מהבית ומגלה שכדור הארץ שב למסלולו. הוא אומר לאשתו ניפגש בערב, והם אכן נפגשים בערב. למוכר במכולת הוא אומר להתראות, ויודע שיפגוש בו מחר, ויודע שהעגבניות, גם אם יעלה מחירן בעשרות מונים, יישארו תמיד בטווח ידו המשגת. כמה יפה הכדור בתנועתו הנכונה. כמה נעים לסוב איתו. לשכוח שתנועה אחרת אי-פעם התקיימה. שתנועה אחרת היא בגדר האפשר." (עמ' 317)

 איתן. איתן גרין. ד"ר איתן גרין. מנתח מוח מצוין. שהיה פעם הסטודנט המועדף על מנהל המחלקה הבכיר בבית החולים הבכיר במרכז הארץ ולכן התמחה אצלו ועבד אצלו במחלקה, עד שעבר ביניהם חתול שחור (מאד שחור), כזה הנוגע לאתיקה וכסף ויושר ויושרה, ולכן נאלץ להגר לארץ רחוקה מעט – באר שבע, שיש לה חוקים אחרים, והיא מאובקת כולה.

 "כלים מוכנסים. כלים מוצאים. שקית ניילון נמלאת אשפה. אשפה מושלכת לפח בחצר. פח בחצר נמלא אשפה. אשפה מושלכת אל משאית הזבל. משאית הזבל נמלאת אשפה. אשפה מושלכת אל אתר הפסולת שבנגב. אתר הפסולת שבנגב נמלא אשפה. אשפה נקברת במעמקי האדמה. האדמה נמלאת אשפה. נמלאת ונמלאת ואינה יכולה להתרוקן, והאבק עולה ממנה כמו עלבון, עולה ועוף את העיר באר שבע, עולה ועוטף ומגיע עד עומר. .." (עמ' 178)

 ".. תושבי באר שבע הסכינו עם האבק כמו שהסכינו עם כל השאר – אבטלה, פשע, גנים ציבוריים זרועים בקבוקים שבורים. אנשי העיר הוסיפו להתעורר לרחובות מלאי אבק, הלכו לעבודות מאובקות, עשו סקס תחת מעטה אבק והולידו ילדים שהאבק נשקף מעיניהם." (עמ' 11)

 איתן. איתן גרין. ד"ר איתן גרין שעובד בסורוקה, אבל מתגורר בעומר (כי בכל זאת, רופא בכיר וכו'). איתן גרין, שיש לו ג'יפ אדום, מחליט יום אחד, בעצם – ערב אחד, אחרי משמרת ארוכה ארוכה, לעשות סוף סוף שימוש נאות בג'יפ שלו, ולנסוע בדרכי עפר, לפתוח מוזיקה ולשיר (עם זיופים קלים) בקולי קולות… אלא שאז הוא פוגע באיש. איש שהגיח משומקום. איש שעורו כהה ומתמזג עם חשכת הלילה. פליט, מסתנן, אריתראי או אולי סודני (ואיך אפשר בכלל להבחין ביניהם?). המכה הזו – אי אפשר לטעות בה. איש, גוף אנושי נתקל בפגוש של מכונית נוסעת.

 "..אם רק אפשר היה להקפיא את הצעד הזה, אבל ודאי שאי אפשר להקפיא את הצעד הזה, כפי שאי אפשר להקפיא את הרגע שקדם לו, הרגע המדויק שבו פגע ג'יפ באיש, כלומר הרגע המדויק שבו פגע איש שנוהג בג'יפ באיש שהולך ברגל. והאיש הזה, הולך הרגל, רק הצעד הבא יגלה אם עדיין הוא איש או כבר משהו אחר, מילה שרק מלחשוב אותה הרגל קופאת באוויר, באמצע צעד, כי אפשר שיגיע הצעד לסיומו ויגלה שהאיש ההולך שוב איננו איש הולך, או איש בכלל, רק קליפה של איש, קליפה סדוקה והאיש איננו. ואם האיש השוכב שוב איננו איש, קשה להעלות על הדעת מה יהיה על האיש העומד, הרועד, שלא מביא עצמו לסיים צעד אחד פשוט. מה יהיה איתו." (עמ' 7)

 איתן. איתן גרין. ד"ר איתן גרין החליט ("החליט" היא מלה קצת מחייבת כאן, יותר נכון אולי לומר – "לא חשב בהגיון") לעזוב את האיש האריתראי (או שמה הסודני) המת ולנסוע לביתו. מבלי להזעיק משטרה, או אמבולנס. כי הוא ידע – הוא רופא ורופאים יודעים – שהאיש מת. ומה הוא צריך עכשיו חקירות ומשטרה ואולי שלילת רשיון…

הוא לא באמת חשב בהגיון באותו רגע, ואי המחשבה הזו, אי היכולת לראות קדימה, מה יכולות להיות ההשלכות של ההמנעות מן הפעולה ההגיוניות והנכונות (על פי החוק, לפחות), אי היכולת הזו הובילה לשרשרת האירועים, הסיפורים וסיפורי המשנה, לתוצאות שלא יכול היה לשער שיהיו למעשיו.

 קודם כל – תחושות האשמה והפחד שמא יתגלה בקלונו, שמא ייתפס, שמא השאיר סימנים. שכל העולם מצביע עליו ואומר – האיש הזה, איתן, איתן גרין, ד"ר איתן גרין דרס למוות איש אחר וברח כאחרון הפחדנים, כאחרון הפושעים

".. הרי היה מצופה שציפורים לא יזמרו תחת חלונו של מי שדרס אדם והמשיך לנסוע. שהעכבישים לא ירצו לקבוע משכנם מעל מיטתו של אדם שכזה. ואף על פי כן התמידו העכביש במלאכתו והציפור בשירתה, ואפילו השמש – במקום שתמנע ממנו את זיווה – הוסיפה להפציע מבעד לתריסים ולצייר על הקיר כתמים מרהיבים ממש." (עמ' 30)

אחר כך הוא ירגע, הוא יודע, משום שזו דרכו של האדם, כל אדם:

".. הנוירונים במוח יורים אותות חשמליים במהירות אדירה לנוכח גירוי חדש. אבל ככל שעובר הזמן יורד קצב שליחת האותות, עד שהוא עוצר כללי. הביטואציה, אובדן הדרגתי של רגישות." (עמ' 32)

ואז – דפיקה בדלת, ומופיעה אשה. שחורה. אריתראית (או סודנית) והוא יודע שהיא יודעת, ושהיא היתה שם וראתה, ויש לה ביד ראיה מפלילה.

ומה עכשיו?

עכשיו כשיש עדה (גם אם היא אריתראית, או סודנית, לא בטוח) הרי היא יכולה לבקש כמעט כל דבר ומבוקשה יינתן לה. משום שאיתן. איתן גרין. ד"ר איתן גרין פוחד.

 הוא פוחד משום שמעמדו כרופא בסכנה. הוא פוחד משום שמשפחתו עלולה להיפגע. הוא פוחד משום שאשתו היא חוקרת משטרה, ויש לה עיניים נוקבות ורואות כל, והיא יכולה לראות ולנחש שמשהו השתבש.

(".. מאז שעזבה את אור עקיבא, השכנים הביטו בה אחרת. עדיין חיבקו אותה כשהגיעה, אבל חיבוק אחר. .. מה, זאת את?!" (עמ' 87) )

והעדה הזאת (אריתראית, למען האמת) יש לה שם – סירקיט, והאיש המת היה בעלה, שגם לו היה שם – אסום, ופעם היו לידיו ריח של ים, פעם לפני שיצאו לדרך שהביאה אותם עד לדרום הפרוע.  ועכשיו היא מבקשת לנצל את ידיעתה זו, את יכולתה לאיים עליו עם הידיעה, על מנת שיחל לתת שירותי רפואה לחבריה הפליטים, חסרי השם והזהות, שחלקם פצועים, וחלקם חבולים, וחלקם מוכים, וחלקן אנוסות.

 וכך מתחיל מצעד, ערב ערב, מצעד חולים ופצועים, ואיתן. איתן גרין, ד"ר איתן גרין מטפל בכולם.

הספר הזה פותח צוהר דק מן הדק אל עולמם של הפליטים הנודדים אלינו מארצות אחרות, וגם אל עולמם של הבדואים שבנגב. וגם אל "הדרום הפרוע", הארץ עם חוקים אחרים שהיא באר שבע וסביבותיה. מקום שקט ומאובק ורחוק מן המרכז הרבה יותר מן המרחק הפיזי.

 (".. נכון, בבאר שבע לא היו פקקים, והוא טרח לציין זאת בכל שיחה עם מכרים מאזור המרכז, אבל כשעשה זאת, חיוך שלֵו נסוך לו על פניו, מבט צלול של איש מדבר אציל – חשב תמיד שגם בבית קברות אין פקקים, ובכל זאת לא היה קובע שם את משכנו." (עמ' 12))

 הספר הזה, יכול להיקרא לעתים כמעט כשירה, למרות שהוא פרוזה, כולו. משום שפתו העשירה בעלת הגוונים וגווני הגוונים. ויש בו יופי רב, למרות הכאב, למרות הצער, למרות המעשים שלא ייעשו (אך נעשים).

סופרים (וסופרות) לא מעטים נופלים ב"פח הספר השני": לאחר ספר ראשון מוצלח ביותר, הספר השני יכול להיות "נפילה" כואבת; לא במקרה הזה. איילת גונדר-גושן, שעשתה נפלאות בספרה הראשון "לילה אחד, מרקוביץ'" שזכה (ובצדק גמור) בשבחי הביקורת ואף בפרס ספיר לספר ביקורים, מצליחה שלא ליפול למלכודת הספר השני, ויותר מכך – להוציא תחת ידה ספר בוגר יותר, בשל יותר, פחות פלאי, פחות פנטסטי, כולו על קרקע המציאות הכואבת, ועדיין להשאר נאמנה ליכולת הכתיבה הכה מצוינת שלה.

 הספר הזה ראוי גם ראוי לקריאה נוספת ומעמיקה, ולו רק משום שבקריאה ראשונה ממהר/ת הקורא/ת להגיע לסוף הסיפור כדי להבין ולדעת מה קרה לגיבוריו, וקריאה נוספת תאפשר התענגות על כל מכמני הלשון והיופי בכלל.

מומלץ ביותר

להעיר אריות – איילת גונדר גושן. הוצאת כנרת זמורה ביתן.  317 עמודים.

ועוד כמה "טעימות" מן הספר, ציטוטים שצדו את עיני בזמן הקריאה:

 ".. על אף שהמדע אוהב מאד חוקים כלליים, אחידים, האנשים, מתברר, אוהבים להיבדל זה מזה. באיזו דבקות מקוממת הם מתעקשים לייצר סימפטומים חדשים, שונים, שגם אם אין הם אלא בגדר וריאציה על נושא מוזיקלי אחד, בכל זאת הם רחוקים זה מזה מכדי שניתן יהיה לאגדם לאמירה כוללנית אחת." (עמ' 13)

 "… הוא ראה שאין לה פחד בעיניים ונבהל, כי זה דבר אחד לאבד את הריח של הים באצבעות שלך וזה דבר אחר לאבד את הפחד בעיניים של האישה שלך. וזה לא שינה שבמקום הפחד היה בעיניים שלה רוך. הוא לא ידע מה עושים עם רוך. הוא לא ידע מה הרוך אומר לו על עצמו. הפחד בעיניים שלה אמר שהוא כמו שהיה קודם, שכלום לא השתנה. הרוך אמר משהו אחר, שאותו לא היה יכול להבין. גם לא רצה." (עמ' 175)