מָה שֶׁיָּכֹל הָיָה לִהְיוֹת לֹא הָיָה וּמָה שֶׁהָיָה לֹא יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת
לֹא נִתָּן לִחְיוֹת חַיִּים כְּפוּלִים
מָה שֶׁנִּשְׁאַר הוּא לִחְיוֹת חֲצִי
וּלְקַוּוֹת שֶׁיּוֹם אֶחָד הַכֹּל יִתְחַבֵּר לְשָׁלֵם
וְיִהְיֶה
(רונית בכר שחר)

בחיים אין מה היה קורה אילו.. אילו בחרתי ללמוד משפטים במקום הסטוריה, אילו הלכתי לתיבת הדואר הנוספת של המשרד ביום ובשעה הנכונים, אילו הייתי נשארת בקיבוץ עוד שנה, אילו עזבתי לפני כן…

גם בהסטוריה אין מה היה קורה אילו..

אם כי בספר מופיעה פסקה – מה היה קורה אילו היטלר היה נרצח לפני שמונה לקנצלר, לפני הפתרון הסופי:

"But if Hitler had been killed, before he became Chancellor, it would have stopped all this conflict between the Arabs and the Israelis, wouldn’t it?’ The Six-Day War, as they had called it, had ended, the Israelis decisively victorious. ‘I mean, I do understand why the Jews wanted to create an independent state and defend it vigorously,’ Ursula continued, ‘and I always felt sympathy for the Zionist cause, even before the war, but, on the other hand, I can also understand why the Arab states are so aggrieved. But if Hitler had been unable to implement the Holocaust— …“(pp 472)

כן, מה היה קורה אילו?

אבל בספרים אפשר. אפשר לדמיין חיים אחרים, אילו נבחר נתיב אחר, אילו קרה דבר אחר שיכול היה להשפיע.

בספר "Life After Life" חיה הגיבורה חיים אחרי חיים, ובכל פעם חייה מקבלים תפנית אחרת, והיא מתבגרת אחרת..

"She was born with winter already in her bones, but then came the sharp promise of spring, the fattening of the buds, the indolent heat of summer, the mould and mushroom of autumn." (pp 24)

סילבי טוד כרעה ללדת את בתה השלישית ביום חורף קר במיוחד. ירד שלג כבד, לא ניתן היה לקרוא לרופא. בעלה היה מחוץ לבית ורק שני הילדים הקטנים, המשרתת והטבחית היו עמה בבית.

התינוקת נולדה עם חבל הטבור כרוך סביב צווארה ומתה מיד.

או

סילבי טוד כרעה ללדת את בתה השלישית ביום חורף קר במיוחד. ירד שלג כבד. הרופא שהוזעק מבעוד מועד אבחן כבר בזמן הלידה כי חבל הטבור כרוך סביב צווארה של התינוקת, וניתק אותו בזמן. אורסולה. זה השם שניתן לה.

משפחת טוד, מן המעמד הבינוני-גבוה באנגליה של תחילת המאה ה- 20. בית אחוזה בכפר לא רחוק מלונדון, האב, יו, בנקאי, האם, סילבי, שפעם היו לה חלומות, אך נישאה צעירה והפכה לעקרת בית, עם מבשלת ומשרתת, ואם. קודם למוריס, בן בכור שהיה ילד מעצבן, והפך לנער מעצבן עוד יותר, שכולם שמחו שיצא לפנימייה, למד משפטים והתקבל לשרות הממשלתי. פמלה נולדה אחריו, ולאחריה אורסולה, גיבורת הספר, ועוד באו טדי וג'ימי.

בית אחוזה כפרי, קצת מרוחק, קצת נידח, וסיפורי חיים שהיו או היו יכולים להיות.

בנעוריו של מוריס הגיעו פעם שני חברים, אמריקאים, לבקר בבית. אחד מהם ניסה לנשק את אורסולה, אחר כך, בביקור נוסף נאנסה על ידו, ביום הולדתה השש-עשרה.  ולא סיפרה לאיש. ולא חדלה להאשים את עצמה.

“After all, hadn’t Sylvie herself said that the definition of an indiscretion was that you didn’t speak of it afterwards?

…

A girl surely should know better than to be caught on those back stairs – or in the shrubbery … He must have sensed something in her, something unchaste, that even she was unaware of. Before locking it away she had gone over the incident again and again, trying to see in what way she had bee to blame. There must be something written on her skin, in her face, that some people could read and others couldn’t. ..” (pp 189)

ואז פרשה מלימודיה והלכה ללמוד קצרנות ופקידות. ויום אחד פגשה איש אחד בלונדון, שחיזר אחריה, והציע לה נישואין, למרות שבעיני עצמה היתה כה פגומה. אולי משום כך נענתה לו.

“She was going to belong to someone, safe at last, that was all that counted. Being a bride was nothing, being a wife was everything."  (pp 216)

אחרי הנישואין התגלו באיש הזה תכונות נוראיות של קנאה ורכושנות ואלימות בלתי פוסקת. לא אלימות ממשית, שהרי די בקיומו של איום, די בביקורת בלתי פוסקת כדי להפוך אשה לצל של מה שהיתה פעם, של מה שהיתה יכולה להיות.

"She had taken the wrong path, opened the wrong door, and was unable to find her way back." (pp 230)

או – בנעוריו של מוריס הגיעו פעם שני חברים, אמריקאים, לבקר בבית. אחד מהם ניסה לנשק את אורסולה. היא סטרה על פניו והוא נעלב, ולא דבר עמה עוד מטוב ועד רע.

אורסולה המשיכה בלימודיה ובחרה בלימודי שפות מודרניות.

שנתה הלימודים האחרונה הוקדשה לשנת מסע באירופה, והיא נסעה לגרמניה, שם הכירה גרמני אחד, נישאה לו וילדה לו בת.

דרך מכריה הגיעה עד אווה בראון ועד קרבתו של היטלר. אחר כך היה מאוחר מדי לצאת מגרמניה, כי פרצה המלחמה. ואורסולה נשארה בברלין המופגזת על ידי כוחות בעלות הברית, בסיומה של מלחמת העולם השניה.

או – אורסולה המשיכה בלימודיה, ובסיומם לקחה לימודי פקידות וקצרנות, והתקבלה למשרה ממשלתית. אחר כך נשארה בלונדון בימי המלחמה, והיתה חלק מאחת מחוליות העורף בזמן הבליץ, חוליה שתפקידה היה לאתר נפגעים ולדאוג לפינוים, מי לבית החולים, מי לחדר המתים.

היתה לה, לאורסולה, יכולת מופלאה של דז'ה-וו; בכל מיני סיטואציות בהן נתקלה או אליהן נקלעה באחד ממהלכי חייה, נדמה היה לה כי כבר חוותה משהו דומה; לעתים נסתה למנוע את העתיד לקרות:

“Sometimes it was harder to change the past than it was the future.” (pp 495)

"There was always something just out of sight, just around a corner, something she could never chase down – something that was chasing her down." (pp 505)

למרות שלא ממש היה ברור לה מה עומד לקרות, רק תחושת מבשרת רעות, כזו הדוחקת בה לעשות משהו כדי למנוע משהו…

משהו שקרה לה בחיים האחרים.

אטקינסון, ביד אומן, טווה סיפורי חיים; כאן היא טווה שוב ושוב את חייה, ולפעמים מותה, של אורסולה טוד, רק כדי להחזיר את הקוראת לנקודה קודמת בזמן, לטקסט שכבר נקרא ונראה מוכר, כדי לקחת את הגיבורה (ואת הקוראת) בדרך אחרת, בסיפור חיים שונה מעט, או הרבה.

בתקופה שלפני מלחמת העולם השניה חיה אורסולה בלונדון, עם שותפה לדירה, שהיה לה מאהב נשוי, לשותפה, והיו לה עצות מצויינות למאהבת:

"…to be a successful mistress (although she had never been one herself, either successful or unsuccessful) a woman should be a comfort and a relief, a restful pillow for the weary head. … Powerful men needed their women to be unchallenging, the home should not be an arena for intellectual debate." (pp 358)

ופעם אחרת, באותה תקופה ממש, היה לאורסולה מאהב, קצין בכיר בשייטת, נשוי, כמובן (אין זכר לשותפה).

מאהב שמעולם לא התכוון לעזוב את אשתו.

או שכן, משום שבזמנים שהחיים הופכים כל כך יקרים, אולי לא כדאי לחיות אותם לשיעורין:

"Life is too precious to be unhappy.’" (pp 297)

החיים בלונדון של ימי המלחמה, תאורי העלטה, ההאפלה, השהות תחת הפצצות, הרעב. הרצון לסיים הכל, והצורך להשאר. הידיעה שיש חיים אחרים, בבית בכפר. אובדן החברים. אובדן החיים, או לא.

החיים בברלין של ימי המלחמה. ההפצצות, הפחד מן הרוסים המתקרבים והשמועות על מה יעשו לנשים. הרעב, המחסור בתרופות.

חיים כאלה, חיים אחרים. אותה אשה, אותם בני משפחה, חיים שהיו יכולים להיות כך או כך, ורק מקרה או נסיבות גרמו להם להיות כפי שהיו, ולו היו הנסיבות אחרות, אולי החיים היו נראים אחרת…

"‘No point in thinking,’ she said briskly, ‘you just have to get on with life.’ (She really was turning into Miss Woolf.) ‘We only have one after all, we should try and do our best. We can never get it right, but we must try.’ ..

‘What if we had a chance to do it again and again,’ Teddy said, ‘until we finally did get it right? Wouldn’t that be wonderful?’" (pp 446))

לו רק היינו יכולים לחיות שוב מחדש, חלק מחיינו, לשנות בכל פעם משהו, עד שהיינו מגיעים למשהו טוב יותר?

מאתגר ומומלץ ביותר

Life After Life – Kate Atkinson  – 530 pages

לרכישה (באנגלית)

לרכישה בעברית

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא, אין לקינדל)

ועוד כמה אמירות חכמות שליקטתי לאורך הקריאה:

"‘There’ll never be a revolution in this country. Not another one at any rate. We chopped the head off a king once and felt so guilty about it that we’ve been trying to make up for it ever since.’" (pp 157)

(כל מי שלמד את ההסטוריה של אנגליה מכיר את הטיעון הזה).

על היכולת להסתגל, ואין זה משנה מהן נסיבות החיים, להסתגל למה שיש ואפילו להיות מאושרת, קצת:.

"..she was happy. Or at any rate, she thought, qualifying the idea, as happy as was possible in this life.

‘Home’, it had struck her on the torturous drive back to London, wasn’t Egerton Gardens, wasn’t even Fox Corner. Home was an idea, and like Arcadia it was lost in the past." (pp 309)

ובעניין אחר לגמרי:

"You couldn’t necessarily judge a woman by the man she slept with. (Or could you?)" (pp 361)

משהו מן הספרות:

"It might be better to misquote Edmund Burke rather than Milton. All that is necessary for the forces of evil to win in the world is for enough good women to do nothing." (pp 362)

"Ursula remembered being an avid reader of fairy tales as a child. She had put great faith not so much in the happy ending as in the restoration of justice to the world." (pp364)

ועל הפיצוי בצורת חתלתול לכל ילד ש"מגיע לו" משהו.

"… there was a kind of kitten currency in the neighbourhood, they were bartered for all kinds of emotional regret or fulfilment by parents – a doll lost, an exam passed." (pp 495)