"… אין קשר בין לקחת אחריות ובין להצטער. אני למשל לוקח אחריות על מה שעשיתי, אבל לא מצטער. טוב, זה לא מדויק. כן ולא. …אני יודע שאפילו אם הייתי יכול לחזור  אחורה הכול היה קורה אותו דבר בדיוק. ובכל מקרה, דברים שאי אפשר לשנות, מה יש להצטער עליהם." (עמ' 9 – 10)

הסוף ידוע כבר מן ההתחלה; גיבור הסיפור נמצא בכלא. בכלא בגלל משהו איום ונורא שעשה בפנימיה שלפני הכלא.

אחר כך נפרש הסיפור כולו. או חלקו, כי יש בו כל כך הרבה עניינים שאינם ממש מובנים.

ואין בו חמלה, ואין בו חסד. אף לא מעט.

רק מועקה נמשכת והולכת ומתעצמת. וכאב גדול. כמו אגרוף לסרעפת שאינו מרפה, ואין שחרור אפילו של רגע, ואי אפשר לנשום באופן סדיר.

ואי אפשר להפסיק לקרוא.

למרות המועקה.

למרות הכאב.

גיבור הספר גדל במשפחה נורמטיבית, או כך לפחות זה נראה מבחוץ. שני ההורים עובדים, שני ילדים, הגיבור ואחיו הקטן. והוא מרגיש דחוי. תמיד.

בתוך הבית המשפחה קצת פחות חמה, קצת פחות אוהבת. ישנה אלימות כבושה באוויר. כל הזמן. יש ניכור בינו לבין אביו, בינו לבין אמו.

"ברור שהיא לא יכלה להבין איך זה שאני מעדיף להיות לבד. היא אף פעם לא היתה כמוני. … יש לה תמונות עם המבט הזה, קצת משועמם וקצת מזלזל, כאילו שהכול קטן עליה. כשאני מסתכל על התמונות האלה אני יודע שהיא היתה מאלה שאני הכי שונא, אלה שבכלל לא מתאמצים וחושבים שהכול מגיע להם. אלה שאנשים כמוני שקופים בשבילם. וזה אפילו לא שהם לא סובלים אותנו או משהו. הם פשוט לא רואים אותנו. כמו אוויר." (עמ' 78)

כשההורים מחליטים לצאת לארצות הברית, בעקבות משרה שהוצעה לאב, מסרב הנער להצטרף למשפחה, והוא מועבר לפנימייה הצמודה לבית הספר בו הוא לומד. משונה, יש הפרדה ברורה בין תלמידי בית הספר החוזרים בסוף היום לביתם, לבין תלמידי בית הספר הנשארים בפנימייה. גבול כמעט פיזי בין שתי האוכלוסיות. ומי שעובר מצד אחד לצד שני, מהיותו אקסטרני להיותו תלמיד פנימייה, מחליף את קבוצת ההשתייכות שלו, את חבריו, או את האוכלוסיה הדומה לו (כי אין לו באמת חברים) בקבוצה אחרת.

בכלל – הפנימייה היא עולם אחר, עם חוקים משלו, ולמרות החוקים, עם כאוס משלו.

"… הפנימייה נראית לי כמו מין אי משונה שלא קשור לעולם ויש לו חוקים וזמן וקצב משל עצמו, …" (עמ' 49)

חברת הילדים בפנימייה, רובם מבתים הרוסים או עניים, כאלה או אחרים, יש בה קודי התנהגות שאינם מוכרים בחברה בחוץ. אפילו המדריכים הצמודים לכל "בית", לא באמת יודעים מה קורה, ולמרות סדר היום המאד תובעני, יש מין אווירה של כאוס מוחלט, ואין בעצם מבוגר אחראי ובעל סמכות שיכול לשלוט ולנהל את חבורות הנערים והנערות.

הנער, גבור הספר הזה, המסופר כולו מפיו, מנותק למדי. ממשפחתו, מהנערים הלומדים איתו בבית הספר, מהנערים הנמצאים עמו בפנימייה. חי לעצמו. ברגעים מסויימים, כשהוא מתרגז או מתרגש, הוא חש שהוא מאבד קשר למציאות, שהכל נראה לו מבעד לפילטר, שכל הצבעים דוהים, שכל העולם נעשה לא אמיתי, שקשה לו לנשום.

אז הוא מסתגר בחדר האמבטיה, וחותך את עצמו.

אחר כך חובש את עצמו, לובש חולצה עם שרוולים ארוכים וחוזר לתפקד. פחות או יותר לתפקד.

"אחרי הפעם ההיא חתכתי את עצמי לעתים קרובות. זה הדבר היחיד שעזר לי כשהפסקתי להרגיש את עצמי ואת העולם. אהבתי לראות את הדם יוצא ממני, זה הרגיע אותי. כמו הוכחה שאני אמיתי. קשה לי להסביר." (עמ' 179)

בבית, בפנימייה. תמיד מנוכר לעולם שסביבו. תמיד מתבודד. תמיד לעצמו.

כדי לברוח מעצמו ומהעולם, הוא ואחרים, הם שותים אלכוהול בכמויות, מעשנים, בדרך כלל סיגריות, לפעמים מצליחים לשים ידם על חומרים אחרים.

והחיים שלהם הם בריחה מתמדת מהחיים עצמם.

הרבה עצב יש בספר הזה, הרבה מועקה ההולכת ומתעצמת.

אבל אי אפשר להפסיק לקרוא. הספר אוחז בך ולא מרפה.

וישאר כך, בזכרון ובמחשבות, עוד הרבה הרבה זמן.

באמצע הספר לערך, גיליתי שאני מכירה את הסופרת; לא ברור לי איך לא "עליתי" על זה קודם, כי השם "אִילה" הוא שם מאד לא נפוץ, וכמה אִילה בן-פורת כבר יכולות להיות? אלא שזאת שאני מכירה כלל לא למדה חינוך, אלא דווקא יוונית עתיקה, ועל-פי הכריכה האחורית היא דוקטור לחינוך.

אז גיגלתי קצת, וזו אכן אותה אשה שהכרתי פעם, כנערה (ואת הוריה וכל משפחתה).

ומאד שמחתי שהתאהבתי בספר לפני שהבנתי שאני מכירה את הסופרת, כי אז תמיד מתלווה איזה חשש (ביני לביני) שלא אהיה לגמרי אובייקטיבית.

וכאמור, אהבתי את הספר מאד. יש לו איכויות מהפנטות כמעט. השימוש בשפה נשמע מדויק ביותר (מנין לה שפתם של בני הנוער?).

מומלץ מאד.

וזרח הלילה – אִילה בן-פורת. הוצאת: כנרת זמורה ביתן. 236 עמודים

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (אין לקינדל)

ובסיום הספר נזכרתי בסיפור אחד על רצח מדריך בפנימייה, לפני כמה שנים, ואיכשהו הספר הזה האיר דבר או שניים על האווירה בפנימיות בכלל.