לכתיבתו של אשכול נבו התוודעתי לראשונה באחד מאותם מוספים ספרותיים הממלאים את עיתוני החג; מוסף כזה המחזיק פרק ראשון מספרים העתידים לצאת לאור בשנה שרק החלה; מין מוסף כזה שאחרי קריאת כל החדשות, המאמרים, הראיונות (המתבקשים) עם ראש הממשלה / שר הבטחון / הרמטכ"ל, הפרפראות – מוסף כזה שנשאר לסוף ובתוכו הפתעות והבטחות לחובבי הספרות באשר הם; מוסף שמסמנים בו את "הספרים שאקרא השנה", ואחר-כך שוכחים חלק מהם, חלק אחר נדחק מפאת ספרים אחרים שתפסו את תשומת הלב, ורק חלק קטן נחקק בזכרון, ועם צאת הספר לאור, נשלחת אליו היד, כמו מאליה, בחנות הספרים.

 ספר כזה היה הראשון של נבו שהכרתי – ארבעה בתים וגעגוע; לא הראשון שהוציא לאור, אבל הראשון שקראתי, ואהבתי. וכהרגלי עם סופרים שאני אוהבת, אני נוטה לחזור אליהם.

 משאלה אחת ימינה, הספר האחרון (עד כה) שיצא לאור בשנה שעברה צורף מיד לרשימת ה"צריך לקרוא" ומבצע חיסול המחסן של סטימצקי הביא אותו אלי (קצת באיחור, אבל זה לא כאילו שלא היה לי מה לקרוא עד עכשיו).

 זהו סיפורה של חבורת גברים בשנות העשרים לחייהם, גברים הנושאים את חברותם מאז ימי בית הספר, וממשיכים בחברות זו גם בחייהם הבוגרים יותר. הנשים הנספחות לחייהם מוזכרות בשוליים, אלא אם כן הן עוזבות – ואז הן מקבלות, פתאום, מעמד מיתי.

 חבורות כאלה אנו רואים סביבנו לא מעט; איכשהו הבנים מצליחים לשמור על חברויות נוער, בעוד הנשים רוכשות לעצמן חברות חדשות עם השנים והשתנות הנסיבות, חלקן נשארות, חלקן מוחלפות, אבל יש דינמיקה של תנועה והשתנות.

 לגברים הללו, בספרו של נבו, יש סדרת מנהגים וטקסים (שאין הם קוראים להם כך, כמובן) כמו לראות את המונדיאל ביחד פעם בארבע שנים. באחד המונדיאלים הללו, בעוד סוג של טקס התבגרות, כותב כל אחד מהם שלוש משאלות על פתק, שיפתח במונדיאל הבא, כדי שניתן יהיה לבדוק מי הגשים את משאלותיו.

 כתיבת הספר – מפיו של אחד הגיבורים – היא הגשמת אחת המשאלות הללו, וכך נפרש לפנינו עולמם של ארבעה בחורים, שאנחנו מכירים מהרחוב, מהשכונה, מהילדות, כי יש רבים כמותם סביבנו, על חייהם הקטנים / גדולים (ושוב ניתן לראות כי עם הסופר הנכון והמלים הנכונות – כל סיפור חיים יכול להפוך לסיפור מרתק):

האחד, נער מן השכונות שהחליט להוכיח לכל העולם שהוא לא נחות משום שהוא מן השכונות, והוא מנהיג החבורה;

האחד – שנוסע להודו וחוזר משם עם תובנות על איך כולנו "עבדים" של תכניות שעשינו, ושוכחים לחיות את ההווה מרוב תכניות;

האחד – זה שהתחתן צעיר ונולדו לו ילדים כשחבריו עוד לא ממש לקחו בחשבון משפחה כאופציה, ותמיד נדמה לחבריו שהוא קצת התרחק, משום שהוא עסוק במשפחתו החדשה;

והאחרון – כותב הספר, שהוא זה שעדיין מחפש את דרכו בחיים, ועדיין לא בטוח מה הוא יעשה כשיהיה גדול; חי (קצת) על חשבון ההורים, לא מסיים את התזה, עדיין בעמדת המתנה.

 וכשמתקרב המונדיאל שבו יפתחו הפתקים שכל אחד כתב, וייבחנו החיים מול המשאלות, מזהה הכותב כי הוא היחיד שאיכשהו נשאר מאחור, ותוקף אותו מה שנראה מן הצד כדכאון אמיתי. אלא שאיש מחבריו אינו מבחין בכך. הוא מסתגר בביתו, עוקר את הטלפון מן השקע ושוקע בתוך עצמו, ואיש מחבריו אינו מגיע ודופק בדלת או (במחווה דרמטית) עוקר את הדלת ממקומה וגורר אותו חזרה לחיים.

רק הוא לבדו מצליח לגרור עצמו מן התהומות ולנסות לעשות משהו, בינתיים, עד שיתבגר ויחליט לאן חייו הבוגרים יובילו אותו.

המשהו הזה – הוא כתיבת הספר, בזמן הקצוב שעד המונדיאל.

והספר הזה הינו תמונת חיים של אנשים רגילים, כאלה החיים סביבנו.

 ספר קריא, כתוב טוב (חוץ מן השימוש החד-פעמי במלה "כֶּנֶה", ש"הקפיץ" אותי), לא ספר "גדול" או כזה שייכנס לקאנון, אבל בהחלט "שווה" קריאה.

משאלה אחת ימינה – אשכול נבו. הוצאת  כנרת זמורה ביתן (336 עמודים)

(פורסם ב- 6.9.2008 בפורום הספרים של YNET)