אני מלח הארץ! ילדת שמנת! גדלתי באחד הקיבוצים המפוארים (של פעם) ומעולם לא ידעתי מהו רעב – כי תמיד היה לנו אוכל מוכן, מהו קור החודר לעצמות – כי בתינו (בתי הילדים ובתי ההורים) היו תמיד מחוממים; לא היו לנו אמונות תפלות ולא חכמים עממיים; היינו מפא"יניקים והאמנו לראש הממשלה שאמרה ש"הם לא נחמדים" על הפנתרים השחורים.

לא באמת הכרנו את ישראל האחרת.

 תמיד פלורה פותח צוהר לעולם הזה, שלא הכרתי עד שבגרתי, ומכריח אותי להסתכל על מה היה אז, לא דרך מחקר של הסטוריון או סוציולוג, אלא דרך החיים היומיומיים.

 אלה מגיעה לבית אביה – חמש שנים לאחר מותו – כדי לעשות בו סוף סוף סדר ולפנות את הדירה. בהגיעה היא מוצאת מגירה נעולה המכילה מכתבים הממוענים אליה; מכתבים שכתב אביה במשך השנים – ובהם סיפור משפחתו, ובעיקר סיפורה של פלורה, אחותו הגדולה המתה, שאלה נקראה על שמה פעם (עד שבחרה, בבגרותה, לשנות את שמה).

 פלורה היתה אשה גדולה, גדולה בממדיה וגדולה מהחיים; היא היתה למספר, אביה של אלה-פלורה, שהיה אחיה הקטן, לא רק אחות גדולה אלא גם תחליף אם. היא הובילה אותו למקומות שאמה השותקת מול האב המשפיל והמקטין כל מי שמולו, מכה את ילדיו, והם שונאים אותו גם שנים רבות אחר מותו, למקומות שאותה אם לא ידעה שישנה וממילא לא יכלה להובילו בשביליהם. פלורה מסרבת להשלים עם ה"משבצת" המיועדת לה, אינה שותקת לאיש: לא לאביה, לא לאחיה, לא לבעליה (היו לה שנים), לא למרצים באוניברסיטה ולמנחה הדוקטורט שלה (מה שכמובן עולה לה בקביעות שהיתה יכולה להיות לה), לא לשוטרים, לא לפקידי המימשל, לאיש אינה מניחה להכתיב את חייה.

 בפרפרזה על "חדר משלך" אומרת פלורה לאחיה, באחת משיחותיהם:  "כל אדם צריך מקום בטוח משלו. מקום שיאהבו אותו עד הסוף עם כל פגמים שלו והשטיקים שלו והמגרעות שלו. מקום שבו הוא יכול להוריד את כל המסכות ולהסדיר לעצמו מחדש את הנשימות."

 יובל אלבשן מעביר את הקורא דרך הקטמונים בירושלים בשנות הששים והשבעים, וכך עד סוף המאה שעברה, ותחילת המאה הזו – ועד מלחמת לבנון השניה מגיע, כל אלה דרך העיניים של אלה שאינם מועדפים ומקומם בחברה נקנה להם במאמצים רבים. ויש בו הרבה ביקורת מובלעת בספר הזה, על אי הקבלה, על הדחיה, ועל החברה בכלל; ואין זה פלא – מזה שנים הוא משמש כקולה של ישראל האחרת, זו שהושתקה במשך שנים, זאת כאחד הדוברים הבולטים של הארגונים החברתיים בארץ.

 "לכל ספר יש את הרגע שלו. הרגע שבו מהוא משלים את כיבוש קוראו. הרגע שהקורא לא יוכל לשכוח לעולם. הרגע שבו הספר עובר סופית מאגף הביקורים במוחו של קוראו לשיכון הקבע בנשמתו. הרגע שלו." איני יודעת היכן היה הרגע שבו תפס אותי הספר הזה, אבל הוא בהחלט נכנס ללב ולנשמה, וכנראה ישאר שם עוד הרבה זמן.

 תמיד פלורה אינו ספר גדול ואף לא ספר מכונן; אבל הוא ספר יפה וכואב, עם הרבה אהבה למלה ולשפה העברית, הרבה אהבה לספרות ולשירה (לא לסופרים החדשים המתוחכמים: "היה לו נאום קבוע על כל הסופרים החדשים שכותבים ברמיזות וברמזים 'כי אין להם כבר מה לומר. אז הם מצפינים ברמזים כדי שאף אחד לא ירגיש שכולם מספרים שוב ושוב את אותו סיפור חבוט וממוחזר. כדי שאנשים יתקשו לגלות את העובדה שאין להם מה לומר. עטיפות של סופרים. לא סופרים באמת. מה שעגנון זכרו לברכה כתב בשורה, הם כותבים במאתיים עמודים שאף אחד מהם ומאיזה מבקר ספרות מהקליקה שלהם לא באמת מסוגל לצלוח.'" אלא כאלה כמו: עגנון, עוז, שלו, גולדברג ועוד ) .

 מומלץ לגמרי!

 ועוד ציטוט אחד שמצאתי:

"המלחמות אמנם מקבלות את שמן בדיעבד, אבל שמות המתים ידועים תמיד מראש. .. החיילים חייכו מאוזן לאוזן. הם היו יפים וצעירים מכדי להבין שאף על פי שטרם נקבע מיקומם המדויק של היעדים לתקיפה, מיקום קבריהם כבר ידוע. הם היו צוהלים מכדי לשמוע את הלמות אתי החופרים, שכבר התחילו לעבוד." (עמ' 83)

תמיד פלורה – יובל אלבשן. הוצאת ידיעות ספרים (240 עמודים)

(פורסם ב- 20.12.2008 בפורום הספרים של YNET)