הנפשות האפורות – פיליפ קלודל

הנפשות האפורותממואר קצר (מאתיים וקצת עמודים) המכיל בתוכו סיפור חיים שלם. בעצם, סיפורה של "פרשה" אחת על רקע חיים שלמים. של המספר.

 תחילתה של "הפרשה" מציאת גופתה של ילדה קטנה, רק בת עשר, במי הנחל.

בדיקה מהירה מגלה כי הילדה נחנקה; ממש בסמוך לביתו של התובע הראשי, שהתאלמן לפני שנים מאשתו האהובה, ועתה הוא לבדו.

התפאורה – עיירה קטנה, נידחת בצרפת, רחוקה מכל מקום.

הימים שלהי ימיה של המלחמה שנקראה אז "הגדולה" ולאחר שנים קראו לה – "מלחמת העולם הראשונה".

 ואולי יש להתחיל כמה שנים קודם לכן, בימים הראשונים של המלחמה, כדי להבין את הרקע, את האווירה:  "זה היה קיץ חם, לא רק מתחת לסוכות שגנים אלא גם בתוך ראשיהם של כל הפטריוטים, שְכּוּוְנו כולם כאחד, כמו מנגנון של שעון. בכל מקום נופפו באגרופים קמוצים ובזיכרונות דואבים. גם כאן, כמו בכל מקום אחר, הפצעים, ודווקא הפצעים הדוחים ביותר, מגלידים בקושי. הם מזדהמים בקלות, בערבי ההסתה והפרחת הסיסמאות. מדינה שלמה, שיכורת יהירות וטמטום, התכוננה להשליך את עצמה אל לועה של מדינה אחרת. האבות עודדו את הבנים; הבנים עודדו את האבות. רק הנשים, האמהות, הרעיות והאחיות הסתכלו על כל זה בתחושה רעה בלב, בחשש מפני הצער העתיד לבוא, וּמַבָּטן הצלול ראה הרחק קדימה, אל מעבר לאותן שעות אחר צהריים מלאות שאגות צהלה, כוסות יין ושירי מולדת שהרעידו את צמרות הערמונים שבכיכר והחרישו אזניים."

 אבל המלחמה, שכולם חשבו שתהיה קצרה מאד, נמשכה ונמשכה; הדיה הגיעו אל העיירה הזו, שאיכשהו מרבית גבריה שעבדו במפעל החיוני לתעשיית המלחמה, נשארו על כן בבתיהם, ומוראות המלחמה הגיעו אליה רק מכלי שני, שיירות הפצועים שנעצרו בבית החולים שהוקם בה.

 מותה של הילדה הקטנה שנבלע בשלהי המלחמה, והיה מיותר ומכאיב, לא יותר ולא פחות מן המתים והפצועים של המלחמה הגדולה, וכל שאר מקרי המוות המוזכרים לאורך הספר, אלה שבידי הטבע, ואלה שבידי אדם. כולם מיותרים, כולם מכאיבים, כולם מוציאים את הרוע המוחלט שבכל אחד.

 אין חסד בספר הזה, כמעט בכלל. יש בו הסתכלות מפוכחת על בני האדם. "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל." נאמר בקוהלת (פרק א', פסוק ב') – הספר הזה מאיר את הפסוק הזה ונותן לו משנה תוקף.

 ועל אף הקדרות המלווה אותו, תחושת הכבדות והחמיצות שבסיומו – הריהו ספר נפלא בהחלט.

תיאורי המקום, האנשים, האווירה – כך למשל מתואר המון בני אדם: "ההמון הולך וגדל ואז, לא ברור למה, אולי מפני שהמון זה תמיד דבר מטומטם, הוא נעשה מאיים,… אגרופים מונפים, קללות עפות באוויר, ואתן גם אבנים. מה זה בכלל, ההמון? אם מדברים אתם אחד-אחד, אין שם כלום, רק כמה שוטים לא-מזיקים. אבל כשהם יחד, דבוקים אחד לשני, אחד בתוך ריח-הגוף והזיעה והנשימה המסריחה של השני, מסתכלים זה על פניו של זה ואורבים לכל שמץ של מילה, נכונה או לא, זה הופך לדינמיט, לפצצה מתקתקת, לסיר לחץ שעלול להתפוצץ לך בפרצוף אם רק תיגע בו."

כל אלה, יחד עם התרגום המדויק והנפלא של ניר רצ'קובסקי, הופכים אותו לספר שכדאי מאד מאד לקראו.

 ובהסתכלות, כמעט מכאן, משפט כמו: "…קיים אותו הסכם ג'נטלמני, אותו נימוס הדדי: 'אל תפריע לי, ולא אפריע לך.' אם אחד משלהם יכול להיות רוצח, פירוש הדבר שגם הם עצמם יכולים להיות רוצחים; זוהי הוכחה לעין כל שהם… בעלי נפש מושחתת ורקובה בדיוק כמו שאר בני האדם; שהם כמו כל שאר בני האדם. וזוהי כבר תחילת הסוף…", מרמז כי אין הבדל בין מקום למקום, בין אדם לאדם, בין שפה לשפה; משפט כזה בדיוק היה יכול להיכתב בעיתונים של היום, כאן.

ועוד כמה משפטים שמצאתי:

 "בית הספר נשאר בלי מורה. לתלמידים כמובן לא היה איכפת, אבל הדבר לא היה לשביעות רצונם של השלטונות, שהיו צריכים למלא את הראשים בקש ולייצר לפי-משקל חיילים צעירים, מוכנים לשחיטה. על אחת כמה וכמה בתקופה ההיא, לאחר שכבר נמוגו האשליות של ההתחלה… ולא היה ברור כמה זמן עוד תימשך המלחמה. צריך היה להכין רזרבות. על כל מקרה."

 "מה כבר אפשר לעשות ברובה? לגדל חסה, לנגן, ללכת לנשף להטליא גרביים? רובה נועד להרוג, נקודה. בשביל זה המציאו אותו, ולא בשביל שום דבר אחר."

 הנפשות האפורות – פיליפ קלודל. תרגום: ניר רצ'קובסקי. הוצאת "כתר" (211 עמודים)

(פורסם ב– 6 מרץ, 2010 בפורום הספרים של YNET)

(Les Ames Grises – Philippe Claudel)

אלה יווניה קוראת ספרים