וַתֹּאמֶר, הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ; וְתֵלֵד, עַל-בִּרְכַּי, וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי, מִמֶּנָּה.  וַתִּתֶּן-לוֹ אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ, לְאִשָּׁה; וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, יַעֲקֹב.  וַתַּהַר בִּלְהָה, וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן. (בראשית פרק ל', ג'-ה')

 ליפרד היא שפחה, אשת פריון, במדינת גלעד (זו המוכרת לנו כארצות הברית של אמריקה) – בחלקה הצפוני (המוכרת לנו כמדינת מיין). לליפרד בגדים אדומים כדי לציינה ולהבדילה משאר הנשים, שאינן שפחות.

לגברות ניתנו בגדים כחולים

למשרתות – בגדים ירוקים

לנשות העניים – בגדים מפוספסים בכל מיני צבעים

ל"דודות" המפקחות והאחראיות למוסר הנשים – בגדים חומים

ליפרד שייכת לדור המעבר, זה שהכיר את אמריקה והחופש של פעם; אמה היתה פמיניסטית, חד-הורית, היא עצמה ניהלה רומן עם גבר נשוי, ולאחר שהתגרש החלה לחיות עמו, ואף נולדה להם בת.    כל כך הרבה חטאים…

"יש יותר מסוג אחד של חירות, אמרה דודה לידיה. חירות ל… וחירות מ… . בימי האנרכיה היתה חירות ל… עכשיו מוענקת לכם חירות מ… . אל תזלזלו בה. "

אבל בעולם החדש, נשים אינן עוד בעלות זכות בחירה, או בעלות רכוש, וכל כוחן נובע מיכולת ההולדה שלהן, מן המוסר שהן מגלות, מיכולת ההסתגלות שלהן. נשים מן המעמד הגבוה שאינן יכולות ללדת מקבלות שפחה לביתן, כדי שיהיה שם ילד, יורש.

"לא לכל מפקד יש שפחה: לכמה מן הרעיות יש ילדים משלהן. מכל אחת, נאמר בסיסמה, לפי יכולתה; לכל אחד לפי צרכיו."

 עולם שכזה הזכיר לי, לא מעט, את 1984 של אורוול – במלחמות המתחוללות מחוץ לגבולות, עם הדיווחים על הנצחונות (אך לא על התבוסות) עם ה"עיניים" הפקוחות בכל מקום כדי לבלוש ולרגל (ממש כמו "האח הגדול"), עם ה"הפרד ומשול", אינך יודע אם האיש העומד מולך יכול להיות חבר או שהוא מרגל מטעם השלטונות:

"בשבוע שעבר הם הרגו ביריה אשה, בדיוק במקום זה. היא היתה מרתה. היא חיטטה בתוך שמלתה, למצוא את רשיון המעבר שלה, והם חשבו שהיא מחפשת פצצה. הם חשבו אותה לגבר בשמלת אשה. כבר אירעו מקרים כאלה."

 מילותיה של ליפרד, פותחות לקורא עולם עתידני / אפשרי, בו לצד תיאורי ההווה שלה, שלעתים הם מפורטים עד כאב – תיאור הלידה של שפחה אחרת, כולל גזילת התינוקת מידיה והשכבתה בידי האם הגבירה (השוכבת במטה סמוכה), תיאור נסיונות העיבור, שאין בינם לבין חיבה, אהבה, ליבוב, אלא הם קרובים יותר לאונס, בו לוקחת חלק הגבירה, אשת המפקד, שאינה יכולה להרות, לצד אלה גם זכרונות העבר, שאסור להרהר בהם יותר מדי, כי הם מכאיבים כל כך: חיי היום יום, המריבות, הכעסים, הליטוף, החיבה, הריחות – כל אלה שנגזלו ממנה, לתמיד.

וגם – תיאורי המושבות, אליהם נשלחות הנשים שאינן נשים עוד, אלה שאינן פוריות יותר, או שאיבדו את שפיותן (אך נותרו בחיים), אלה שהיו פעם פמיניסטיות ונאבקו על זכויות נשים, ועל כן הן מהוות גורם חתרני ומסוכן למשטר.

 וכמו בנבואה (הספר יצא לאור ב- 1985 !):

"זה קרה אחרי האסון, אחרי שהרגו ביריה את הנשיא וקצרו את הקונגרס במכונות-יריה והצבא הכריז מצב חירום. הם תלו אז את האשמה בקנאים המוסלמים."

 פעמים לא מעט נאמר לי, כאן בפורום, שזהו הספר הטוב ביותר של אטווד. אני שמחה שהגעתי אליו עכשיו, אחרי שקראתי לא מעט ספרים אחרים מכתביה המאוחרים יותר והמוקדמים יותר, ולהווכח כי הוא אכן מהווה מעין שיא בכתיבתה.

 הספר טרד את מנוחתי כפי שכבר מזמן לא עשה כך אף ספר אחר; יכולתה של אטווד לתאר מצב היפותטי ועם זאת כה מוחשי, עד כדי יצירת הזדהות כה ברורה וחד משמעית עם הגיבורה, ביכולת כזו אין נתקלים תדיר, גם אצל הסופרים המצוינים ביותר. מצאתי עצמי מנסה למשוך זמן עוד ועוד כדי שלא ייגמר.

 אחרית הדבר שבסופו של הספר, יש בה מן הגאונות הספרותית: ניתוח אקדמי של טקסטים שנמצאו (כל פרקי הספר) כביכול, ובעזרתם: היכרות עם החברה המתוארת ב"גלעד".

 כמו "בז וניאלה" ספרה הראשון של אטווד שקראתי, גם כאן העולם הוא מעין התפתחות של מה שיכול לקרות בעולמנו, אם לא נשים לב, אם נעצום עין; השיוך של שני הספרים הללו ל"מדע בדיוני" שוללת מהם את מה שהם באמת – ביקורת חברתית נוקבת על העולם המודרני התאגידי (ב"בז וניאלה") וזה המפלה נשים, המחפיצן ("מעשה השפחה").

 הספר "מעשה השפחה" אזל זה מכבר מן החנויות, ואין להשיגו אלא בספריות או בחנויות יד שניה. טוב תעשה ההוצאה אם תוציאו מיד מן המחשכים, שכן זהו ספר חשוב מדי מכדי "להחביאו" כל כך הרבה זמן. (אלא אם כן מסריו חתרניים ומאיימים על מישהו).

מומלץ לגמרי (ואפילו יותר)

מעשה השפחה – מרגרט אטווד. תרגום מצוין מאד (אם כי הייתי שמחה לעוד מעט הערות והארות שוליים) – ג. אריוך. הוצאת "כרם" (היום – זמורה, ביתן, כנרת) (295 עמודים)

הספר יצא בתרגום מחודש ובהוצאה מחודשת בהוצאת כנרת זמורה ביתן בשנת 2012

(פורסם ב– 8 מאי, 2010 בפורום הספרים של YNET)

(The Handmaid's Tale – Margaret Atwood)