בעמ' 202, קצת לפני הסוף, נשברתי; אלמלא ישבתי בפארק, מקום פומבי לכל הדעות, כנראה הייתי נשטפת בדמעות וביפחות, עד שהייתי נרגעת.

אבל בפארק, אתם יודעים, אנשים מסתכלים…

בעמ' 202 מתארת יעל נאמן את השבר מן היחד אל היחיד, שבר שאפשר להשוותו, מבחינתה, רק לרעידת אדמה אמיתית ומוחשית שהתרחשה בסמוך לו.

ולא היה לידי אף אחד, באותו רגע (היו אנשים וילדים, עוברי אורח, אבל אף לא אחד שהוא קרוב) כשקראתי את השורות הללו; וגם אם היה – הרי כל חברי מן השנים האחרונות, שרשיהם נטועים בעיר, ואיך יבינו את השבר הזה, מן היחד – ליחיד:

 "לפעמים, אחרי שעזבנו, ניסינו לספר את סיפורנו לעירוניים. לא הצלחנו להעביר את הסיפור, לא את העלילה ולא את הטון. קולנו צרם, כמו זיוף החלילית של ילדותנו, גבוה מדי או נמוך מדי. התייאשנו באמצע. המילים נפלו חלולות בינינו לבין העירוניים, כמו העיניים שנפלו ממסרגותיהן של אמותינו בשיחת הקיבוץ, שותקות לצד הגברים המדברים.

דיברנו ברבים. כך נולדנו, כך גדלו מבית החולים ועד עולם. אופקינו משונים ועקומים." (עמ' 10)

 כמו יעל נאמן, גם אני בוגרת אותן שנים בקיבוץ, גם אני ביליתי לילותי ב"לינה המשותפת" וימי בחברת ילדים בני גילי, הרבה יותר מאשר ביליתי בחברת משפחתי.

היינו חלק מניסוי ענקי – להפוך לאדם חדש; היינו חלק משיטה.

 "סיפורנו היה לכאורה עלילה בלבד. העלילה, שהיא השיטה, לא התאימה לילדים ולא למבוגרים. הורינו גרו מצדדיה, אנחנו מתחתיה, איש לא גר בתוכה, היא לא נועדה למגורי אדם, אלא לשאיפותיו ולחלומותיו. אבל הורינו ואנחנו ניסינו בכל לבנו לגור בתוכה, זה היה הניסוי." (עמ' 12)

 היינו חלק מעולם חדש – "למעשה, סיפור בריאתו לא התרחש מעולם, סיפור בריאת העולם החדש. אולי דווקא משום כך סיפרנו אותו לעצמנו שוב ושוב. שפה כתובה לא היתה לנו, וגם לא שפה שנוכל לתרגם באמצעותה את חיינו לעירוניים." (עמ' 15).

 "האסתטיקה של בית הילדים, אם אפשר להשתמש במילה אסתטיקה למקום כה כעור, התבססה על העדר צבעים וגירויים. זה היה חלק מן השיטה." (עמ' 87)

 גם אני ידעתי לדבר ב"אנחנו" הרבה לפני שידעתי לדבר ב"אני". עד היום, כשאני פוגשת בני קיבוצים אחרים ואנחנו מתחילים לדבר, מיד מגיע ה"אצלנו" זה כך וכך – אפילו שאני כבר מזמן לא שם, ולא באמת יודעת מה קורה "אצלנו".

 בלשון עדינה, בלתי מצליפה, מבקרת נאמן את השיוויון לכאורה, שבו יש שווים ושווים יותר, אלה שתמיד עברו, בסבב כלשהו, בין תפקידים חשובים אלה ואחרים, לבין השאר, ובעיקר – הנשים, שתמיד נשארו בתפקידים המסורתיים (היכן הוא ה"עולם ישן עדי היסוד נחריבה").

 "השיטה שלנו לא היטיבה עם הנשים. להפך. גם הרווקות והצעירות, אפילו הילדות ממש מכיתה ז', עבדו בבתי ילדים. תמיד היו חסרות ידיים עובדות בבתי הילדים. בתי הילדים נועדו כביכול לשחרר את הנשים מהטיפול בילדים, אבל למעשה הם כלאו אותן בעובדה הזאת – רק עם ילדים אחרים." (עמ' 122)

 מישהי (בת קיבוץ כמובן) אמרה לי פעם שאמא שלה אמרה לה שלנו אכן היו בתי ילדים (אנחנו מקיבוצי "איחוד הקבוצות והקיבוצים") אבל אצל "השומר הצעיר" – אלה היו ממש בתי יתומים.

 נאמן מספרת על "המוסד"; מוסד שכלל לא הכרתי, כי אנחנו נשארנו בקיבוץ "שלנו" ועם קשר מסוים למשפחותינו – אבל "הם" בני השומר הצעיר נדדו לעולם חדש, שבו היתה להם אוטונומיה כמעט מוחלטת. "התפיסה של הקבוצה בקיבוצי השומר הצעיר היתה שהחינוך לסוציאליזם מתחיל ישר מהלידה והוא אינו נכפה מלמעלה על ידי מבוגר (שכן אז הוא משחזר את יחסי הכפייה של ההורים עם ילדיהם ומאבד את השיוויוניות). …

הקבוצה היא כל הזמן וכל המרחב – עשרים וארבע שעות ביממה, מהקימה עד השינה, מבית התינוקות ועד סוף כיתה י"ב. " (עמ' 178)

 (כמו שנאמן מתארת, באחד המקומות, היינו מרכז העולם, בעיני עצמנו, ולא ידענו כלל מה קורה מסביב, אצל אלה שאינם קיבוצניקים מתנועתנו).

גם את ה"מה יגידו" אפשר למצוא אצל נאמן, המתארת כיצד למדו להסתיר כל דבר, מפאת עיניהם של האחרים הצופיות תמיד, הרואות הכל:

 "כל מה שכן היה, לנו או לאחרים, במוסד ואחר כך, למדנו לא להסגיר. לא מפני שמותר או אסור, אלא מפני שהיינו מוקפים תמיד ובכל מקום באנשים שהכירו אותנו, גם בקיבוץ וגם במוסד." (עמ' 188)

 נאמן כותבת גם על השבר שבעזיבת הקיבוץ; בתקופה ההיא, של ראשית שנות השמונים, כמחצית מבני כל הקיבוצים עזבו את ביתם. הניסוי נכשל, השבר ניכר בכל – בעוזבים ובהוריהם שנשארו מאחור ופתאום לא היה בידם לסייע לילדיהם העוזבים.

 "אדם שעוזב את מקום מגוריו חוזר מפעם לפעם לבקר את משפחתו. אבל אצלנו זה לא לחזור וזה גם לא ביקור. " (עמ' 204)

לפני כשבועיים נכחתי בערב שבו הוצגו ספרי ביכורים; גיל הראבן (סופרת מצוינת שאני מאד אוהבת) הציגה את הספר הנפלא הזה, ופתחה בקריאה מתוכו. אולי לכן הבאתי כל כך הרבה ציטוטים מן הספר, במקום לספר עליו.

דברתי גם לא מעט על עצמי, במעין ניו-ז'ורנאליזם שכזה; אולי משום שהספר הזה הציג לי עולם כל כך מוכר, כל כך משלי, כאילו (אילו רק היה לי כשרונה המבורך של נאמן) אני כתבתיו.

הספר מומלץ מאד ביותר בהחלט.

היינו העתיד – יעל נאמן. הוצאת אחוזת בית. (216 עמודים)

ועוד ציטוט אחד, שלא נמצא לו מקום בתוך הסקירה שלעיל, ובכל זאת מצאתי לנכון להביאו כאן:

"גבעת חביבה היתה תפאורה מושלמת של קיבוץ, בלי קיבוץ: בלי רפת, בלי שדות, בלי טרקטורים ומיכלזונים, בלי סדרן עבודה, בלי עבודה ובלי חברים. … חלום מתוק שאין לו שבר, כי אין לו מציאות… בית ספר לחיי סוציאליזם ללא חיים שיכולים לקלקל אותו, ללא אנשים." (עמ' 186)

(פורסם ב– 19 פברואר, 2011 בפורום הספרים של YNET)