היברו פבלישינג קומפני – מתן חרמוני

היברו פבלישינג קומפניכשסבא וסבתא שלי רצו לדבר בשפה שהילדים לא יבינו, הם דברו ביידיש. כשבכורתם, שלימים תהיה אמא שלי, התחילה להבין יידיש, הם עברו לפולנית. ככה אמא שלי לא למדה יידיש אף פעם, ומשום כך גם אני לא. טוב, כמה מושגים בכל זאת נטבעו בנו כמו וואס ברענט, שזה – מה בוער, או ווי גייס טו, שזה לאן את הולכת… כאלה.

ועוד כמה מלים וביטויים רכשתי לי פה או שם, וכשהתחלתי לשיר בגרמנית הבנתי עוד כמה מלים..

אבל את הניגון, הניגון של היידיש, יודע ומכיר כל יהודי כמעט. כי קראנו את מנדלי בתרגום לעברית, ואת שלום עליכם (שאז קראו לו שולם עליכם), ואפילו סופרים שכתבו בעברית, כתבו בניגון הזה – היידישאי.

אז הכרתי אותו, את הניגון היידישאי, כמעט כאילו שידעתי והבנתי יידיש.

 אולי משום כך, ספרו זה של מתן חרמוני – היברו פבלישינג קומפני – ידע מיד לנגן על המיתרים הנכונים שבלבי, משל חזרתי הביתה.

 היברו פבלישינג קומפני הוא המוציא לאור של ספריהם של הסופרים היידים בניו יורק שבאמריקע, וגיבור הסיפור – מרדכי שוסטר, יתום, שנדד מאירופה לניו יורק, שם חיה אחות אמו ומשפחתה, בלואר איסט סייד של ניו יורק, ויהודים – אתם יודעים – יש להם מקום בלב ובבית לקרובי משפחותיהם המגיעים מן היבשת הישנה.

 מרדכי שוסטר, לימים יהיה סופר מפורסם ביידיש, לספרות "קלה", ואף על-פי כן, יימכרו ספריו בעותקים רבים ויידפסו במהדורות נוספות: "עכשיו, זה כלל ידוע: קחו בחור צעיר ובעל נפש, דאגו שיהיה לבד, תנו לו עט ביד, תנו לו חתיכת נייר, תנו לו את אלה, תקבלו שירים. מי שלא כותב שירים בהתעטף נפשו, מה שנקרא, וכשהבדידות לופתת ומאיימת לחנוק, מי שלא כותב אז שירים הוא פשוט אדם רע לב, רע לב וציניקן. אדם כזה אנחנו לא רוצים שום עסק איתו." (עמ' 171). לא שירים כתב שוסטר, כי אם סיפורים, אבל סיפוריו ולשונו – כמו שירה.

 ועל העולם ההוא, שהיה ונעלם, כותב חרמוני, כותב כאילו הוא חי בתוכו, עם הניגון העתיק של השפה שפעם דוברה והתנגנה ברחובות, ובשירים ובספרים. וכשהוא מספר, קורמות המלים עור וגידים, רחובות וכבישים, בתים, חדרים, חלונות מוארים; דליקאטעסען שאליו באים כשיש כסף בכיס, וגם כשאין (כי אולי יימצא מי שישלם עבורך) – "אחרי הכול, אדם נמדד בכיסו, לא בעומק כיסו. ביכולתו להוציא מהכיס ולא ביכולת שיש לו להכניס. מה שהוא מכניס זה בוכהאלטריה. זה בינו לבין מנהל הבנק. מה שהוא מוציא זה מה שמעניין אותנו." (עמ' 167)

 קהילות שנפוצו לכל עבר, משפחות שנפוצו לכל עבר ואיכשהו, מדי פעם ישנו איזה מפגש בין צאצאיהם של אותם אנשים, במקומות אחרים לגמרי, בתקופות אחרות לגמרי.

 ועוד – רק כדי ליהנות עוד קצת מן השפה, והיכולת לספר סיפור, עם סטיות מתבקשות לעניינים אחרים, רק כדי לחזור אליו: "אדלר עצמו שיחק בתפקיד נחום סטלמאך, האב הנבגד (הקורא ודאי שם לב לכך שיש כאן איזה עניין עם שמו של גיבור המחזה נחום סטלמאך, ששמו הוא כשמו של שחקן הכדורגל הפועל פתח תקוה ושל נבחרת ישראל, החלוץ המרכזי, ראש פז, כמו שקראו לו, שכבש שער בנגיחה מול לב יאשין, השוער הגדול של נבחרת ברית המועצות במשחק ההיסטורי באיצטדיון רמת גן. אבל כמו שכבר אמרנו, אנחנו עכשיו, תודה לאל, בניו יורק ולא ברמת גן, והקורא, שלא יטריד עצמו עכשיו עם הפועל פתח תקווה ועם לב יאשין. מה אפשר לעשות. ככה קראו לאב הנבגד במחזה "ויבוא המן", נחום סטלמאך, לא אנחנו נתנו לו את השם. אדלר לא יכול היה לדעת שיבוא יום ולחלוץ של הפועל פתח תקווה יקראו נחום סטלמאך, והוריו של נחום סטלמאך, יש להניח שלא ראו את אדלר בתיאטרון. למרות שהם מצדם דווקא אהבו מאוד את הצמד דז'יגאן ושומכר)." (עמ' 201 – 202).

אל הספר הזה הגעתי ממש במקרה; אלמלא נכחתי באותו ערב בו הוצגו סופרי ביכורים ב"צומת ספרים" לפני מספר שבועות, ואלמלא נאמר לי ש- את הספר הזה את ממש חייבת לקרוא… כנראה שהיה עובר מעל או מתחת לרדאר; ואני כל כך שמחה שלא.

הספר הזה כולו הנאה צרופה ומרנינה.

מומלץ בחום רב.

היברו פבלישינג קומפני – מתן חרמוני. הוצאת כנרת-זמורה-ביתן (270 עמודים)

(פורסם ב– 21 פברואר, 2011 בפורום הספרים של YNET)

דיון בספר בפורום הספרים של YNET, נערך ביום 27.4.11

מתן חרמוני התארח בפורום הספרים של YNET וענה על שאלות, באותו יום ממש – 27.4.11

אלה יווניה קוראת ספרים