(קריאה שניה בספר) "ברוכים הבאים לעולם האחר. ראשית ברצוננו להביע את תנחומינו הכנים לאלה שהותרתם מאחור. כולנו תקווה שהם יודעים כי שום רע לא יאונה לכם במקום הזה, ואם הם טועים לחשוב אחרת, ייאלצו להמתין לזמנם ואז יווכחו בטעותם. לבטח תשמחו לגלות כי בניגוד לעולם הקודם, שאליו הגעתם ללא כל הדרכה או דברי מבוא מנחים, […]
ג'ייקוב הוא איש זקן, בן תשעים או תשעים ושלוש; הוא לא זוכר איזו שנה זו, אז הוא לא בטוח בן כמה הוא. אבל הוא כן זוכר את חייו עד כה, ולמה הוא כאן בבית האבות – כי אף אחד מבניו או בנותיו (ויש לו חמישה כאלה) או צאצאיהם (הוא כבר לא בטוח כמה בדיוק יש) […]
במדינה אחת ביום אחד חדלו האנשים למות! ככה פתאום חדלו. המוות חדל להופיע ולקחת אליו אנשים חולים, פצועים, קשישים, ירויים, ילדים, יולדות כולם כולם נשארו בחיים. ואם לרגע אחד נראה כאילו נס גדול התרחש, הרי שלא כך הוא – כי החולים נשארו חולים, והגוססים המשיכו לגסוס, והפצועים נשארו פצועים ודואבים. רק שאף אחד לא מת. […]
פעם הגיעו לידי, בו זמנית שני ספרים של גרוסמן – האחד "הזמן הצהוב" והשני "עיין ערך אהבה". את "הזמן הצהוב" בלעתי, את "עיין ערך…" לא צלחתי; החל מחלקו השני. אחרי "עיין ערך אהבה" החלטתי להדיר עיני מספריו של גרוסמן למבוגרים.. לילדים ונוער דווקא אהבתי מאד: "השפה המיוחדת של אורי" נקנה לבני, "יש ילדים זיגזג" ו"מישהו […]
"בחיים הטרגדיה איננה צעקה אחת מתמשכת. הטרגדיה מכילה את כל מה שהוביל אליה. שעות חסרות חשיבות זו אחר זו, יום אחר יום, שנה אחר שנה, ואז הרגע הפתאומי: נעיצת הסכין, התפוצצות הפגז, צניחת המכונית מהגשר." (עמ' 473 – 474) וכך נפתח הספר – בצניחת מכונית מהגשר… ואחר כך בא סיפורם של השעות, הימים והשנים שהובילו […]
כל מי שנסע אי פעם במרחבים האינסופיים שבארצות הברית של אמריקה, מכיר אותם בתים הבנויים ב"אמצע שומקום", שמסביבם רק עצים ויערות, וכביש שבו עברת הרגע… בכל פעם שעברתי ליד בית כזה תמיד עלתה בי המחשבה "למה הם צריכים לחיות כל כך רחוק מאנשים אחרים? מה יש להם להסתיר מאחורי הקירות? מאחורי העצים?" אבל לא צריך […]
בספר הזה הרמתי ידיים; הרמתי ידיים מן הנסיון להתרחק מהסיפור ולנסות להיות רק קוראת, סתם "קוראת". אחת שלא מכירה ולא יודעת, וגם אם מכירה ויודעת, זה לא ממש נוגע בה… ולא הצלחתי; הספר הזה הוא עלינו – על בני הדור שבגרו לאחר מלחמת ששת הימים, שמלחמת יום כיפור הפכה את עולמם לפחות בטוח ומוגן.. המלחמה […]