"רק לעתים נדירות אנחנו מבינים מה אנחנו שומעים כשאנחנו שומעים משהו לראשונה, אבל מה שבטוח הוא שאנחנו שומעים אותו כפי שלעולם לא נשמע אותו עוד. נכון, נחזור אל הרגע כדי לחוות אותו שוב, אבל לעולם לא נמצא אותו באמת אלא רק את הזיכרון שנשאר ממנו, עקבה קלושה שבקלושות לְמה שהוא היה באמת ולפשרו. " (עמ' […]
"ולזמן מה כשאני טס, כשאני רואה הכול מנקודת המבט של נץ, אני עצמי משתחרר איכשהו מהפרטים הלא נעימים: אני לא מוכה צער, המפרקים שלי אינם נוקשים ואני לא בודד, אני גם לא אדם שחי בתחושת בחילה של מי שהרג וייגזר עליו כנראה להרוג שוב. אני האיש שטס מעל הכול ומסתכל למטה. שום דבר לא נוגע […]
היה חג, שבועות, ויומיים תמימים שבהם אין מחוייבויות, כמעט ואין סדר יום של החיים עצמם. המוזיאון היה סגור ביום החג (מי זה סוגר מוזיאונים בחג?) ולפני השתרע יום שלם של מנוחה נכונה. הקונצרט באבו גוש כבר מאחורי, ועד הקונצרט הבא שבועיים תמימים, עד החזרה קצת פחות משבוע, אבל זו יצירה מוכרת – הרקוויאם של מוצרט […]
על מה אנחנו חושבים כשאנחנו חושבים על פולין? עיירות נידחות, אנטישמיות, קודים של כבוד, פולניות! (זה בסדר, אני כבר אשב לבד בחושך), מרד גטו ורשה, גיטאות בכלל, מחנות ריכוז, אנטישמיות (כן, שוב), הגוש הסובייטי.. אפילו פולין של קישלובסקי אפרורית משהו. כאילו נעצר הזמן, אי שם בשנות הששים או השבעים של המאה הקודמת. נכון, היו לך […]
רוּת, הָאֹשֶׁר מַהוּ? צָרִיךְ הָיָה לַדָּבָר עַל כָּךְ וְלֹא דִּבַּרְנוּ. הַמְּאַמְּצִים שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים לְהַרְאוֹת מְאֻשָּׁרִים גּוֹזְלִים אֶת כֹּחֵנוּ, כְּמוֹ מֵאֲדָמָה עֲיֵפָה. (יהודה עמיחי, בתוך: מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול) "בבית שלנו כל אחד רודף אחרי משהו: אמא אחר היופי, אבא אחר דרום-אמריקה, אחִי אחר השלמות, ודודה אחרי חתן. אני כותבת סיפורים, כי בשעה שהעולם […]
זה היה בחורף, שנת 1970, דצמבר, לשניהם מלאו שמונה עשרה… הביטלס התפרקו, הם לעולם לא יחזרו להיות מה שהיו. זאת היתה אשמת יוקו אונו, אבל מה זה משנה, לא היה עוד מה לומר, זה אפילו לא היה עצוב. בין כה וכה שנות השישים נגמרו. זה היה הסוף." (עמ' 122) סיפור. מהחיים. בעצם, לא ממש סיפור, […]
אליזבת איננה. מוד יודעת בוודאות שאליזבת איננה. היא לא עונה לטלפון, היא לא מתקשרת בעצמה. היא אפילו לא בבית. זאת אומרת, בימים האלה שמוד הולכת אליה לביתה, היא אף פעם לא מוצאת אותה שם. איננה. מוד רושמת לעצמה על פתק שאליזבת איננה, כדי לזכור שהיא באמת לא נמצאת. כדי לזכור לעצמה. מוד כבר לא זוכרת […]