סיפור משפחה. שוב, צריך לומר, סיפור משפחה. אבא, אמא, שני בנים, שתי בנות. משפחה כל-אמריקאית, גרים בבית פרטי, בשכונה, הילדים כבר גדלו, ויש להם ילדים משלהם. אבל כשנכנסים לפרטים, ליחסים שביניהם ובין הסביבה, התמונה כבר לא בדיוק שלווה, פסטורלית ומאושרת. ושמא – אף פעם אין זו תמונה פסטורלית, רק דמיוננו (ועשרות הסרטים ההוליוודיים שצפינו בהם) […]
יש ימים כאלה, שאת מרגישה שממש אי אפשר לקרוא עכשיו ספר "רציני", שאי אפשר עכשיו להתעמק בטקסטים מורכבים, שאי אפשר, ממש אי אפשר לעקוב אחרי עלילה לא לינארית. בדיוק בשביל ימים כאלה הומצאה ספרות-המתח-הבלתי-מחייבת; ספרים שאפשר לקרוא ולשכוח מיד אחרי שקראת (האמת שהסקירה הזו תזכיר לי, גם אם אשכח, לפחות שקראתי, אם לא את העלילה). […]
אל הספר הזה נגשתי בשמחה רבה, כי את פיליפ קלודל אני מאד מאד אוהבת. פגשתי בו ב"הנפשות האפורות", אהבתי את כתיבתו והבטחתי לעצמי לחזור אליו. אחר כך אספתי לי בשבוע הספר האחרון כמה וכמה ספרים שלו, בכריכה קשה ובקינדל, והתאהבתי לגמרי ב"הדו"ח של ברודק" , שהוא ספר חכם כל כך וכואב כל כך ומאופק כל […]
כשגמרתי לקרוא את "המחסל" של חגי ליניק, והתלבטתי מה לקרוא אחריו (כשכלל האצבע אומר: אחרי ספר מקור כדאי לקרוא ספר מתורגם ולהיפך, כדי שניתן יהיה "לקחת מרחק" מן האחד ולהטמיע אותו, מבלי שעלילתו או אווירתו תתערבב עם האחר), ומה שהכריע את הכף, בסופו של יום היה פוסט שפרסם שי סנדיק בפייסבוק, מבעלי תמיר-סנדיק ספרים, הוצאה […]
"למה הסכמתי להרוג אותו? הם כנראה הסיקו שאני כשרוני. למה הסכמתי להרוג אותו? הייתי צעיר, רך בימים. למה הרגתי אותו? למה מסכימים להרוג מישהו? למה הורגים הספרדים את השור? למה צדים פיל, פיל שהוא גדול מבן אדם? אמביציה. אם אני יכול לחסל אדם אחד, אני יכול לחסל רבים, מה ההבדל? למה הרגתי אותו? אולי כי […]
"לידיה מתה. אבל הם עדיין לא יודעים זאת. 1977, שלושה במאי, שש וחצי בבוקר, ואף אחד עדיין לא יודע כלום, מלבד העובדה הפשוטה הזאת: לידיה מאחרת לארוחת הבוקר." * כך זה נפתח. לידיה מתה. לידיה, בתם של מרילין וג'יימס לי, ההבטחה הגדולה להגשמת כל השאיפות של אמה, כל מה שלא הספיקה, כי החברה, כי הסביבה, […]
שני חלקים לו לספר הזה, שני חלקים המרכיבים סיפור אחד. הצד שלה הצד שלו. הצד שלה – הילה – אשה נשואה ואם לשני בנים, גרפיקאית. אמה מתדרדרת אט-אט במורדות הדמנציה, עוד מעט כבר לא תזכור דבר. בינתיים עוד זוכרת, לפעמים. והגוף אף הוא בוגד. מעבירה ימיה בביתה עם המטפלת הפיליפינית. הילה, שרצתה לזכור את אמה […]