האמת שהתחלתי בתחרות נגד עצמי, כמה זמן יקח לי כל ספר מהסדרה; הראשון לקח שלושה ימים, השני יום אחד (אבל זה בגלל לילה לבן), השלישי – יומיים (כולל סופ"ש, אבל סופ"ש די עמוס עם קונצרט מחוץ לעיר והצגת תאטרון למחרת). נראה כמה זמן יקח לרביעי.
ושוב – ספר המסתיים בסוף פתוח לגמרי, לא כזה הפתוח ומשאיר לקורא/ת לדמיין מה קרה אחר כך, אלא כזה המחייב קריאה בספר ההמשך (עוד מעט קט).
שוב – ספר שמשקלו נוצה, ואלמלא היה לו סוף פתוח שכזה, כנראה היה נשכח לאלתר; עכשיו זה יקח עוד קצת. שוב מהפך דפים במהירות, שוב עלילה בלתי אפשרית כמעט עם תהפוכות על תהפוכות, שוב הטובים טובים לגמרי והרעים רעים לגמרי. ארצ'ר (Say no more).
שני צירים עיקריים לספר הזה – האחד: התחרות על המקום בפרלמנט בין ג'יילס ברינגטון לבין אלכס פישר, שפעם היה ראש הבית שלו בבית הספר, אחר כך נפגשו שוב בצבא, ועתה בתחרות על מקום בפרלמנט. פישר, מן הסתם מן הצד של "הרעים", נכלולי, אחד כזה שכל הוויתו מונעת מהרצון לנקום בברינגטון, שפעם, יחד עם הארי קליפטון היה אחראי, בעקיפין, להרחקתו ממעמדו בבית הספר, אחר כך לכך שעיטור הגבורה נמנע ממנו, ועתה מצא זמן להיפרע ממנו, יחד עם אשתו בנפרד (טיפוס מרושע בפני עצמו) של ג'יילס.
הספר השני בסדרה, המכונה כבר "דברי ימי קליפטון"; כמו הספר הראשון גם זה מסתיים בסוף המכריח את הקורא/ת (המעוניין/ת, כמובן) להמשיך מיד לספר הבא בתור, שכן יש איזו סוגיה פתוחה לגמרי.
הארי קליפטון עולה על אונייה אמריקנית, מתוך כוונה להרחיק מבריסטול ומאמה, אהובתו, אולי אחותו למחצה (לא בטוח, לא ברור), ובמהלך ההפלגה נפגעת האונייה שהוא מפליג בה.
הארי אימץ את זהותו של חבר אחר לצוות, שנהרג, אולם בהגיעו לניו-יורק נעצר על ידי המשפחה באשמת רצח אחיו (של בעל הזהות הבדויה).
במהלך פנטסטי כמעט מגיע הארי לכלא, עם זהותו החדשה, אלא שאשמת הרצח הומרה בעריקה (פנטסטי, הלא כן?).
ג'יילס ברינגטון, חברו הטוב ביותר (ואולי אחיו למחצה גם הוא), מתגייס לצבא האנגלי למלחמה כנגד הצבא הגרמני. הימים ימי מלחמת העולם השניה.
מן הצד השני של האוקיינוס מוצע להארי קיצור עונשו בכלא ובלבד שיתגייס לצבא..
את ג'פרי ארצ'ר הכרתי פעם, בנעורי (טוב, לא באופן אישי, רק את ספריו). קראתי אז את "קין והבל" ועוד כמה, אפילו איזו סדרת טלוויזיה עשו מן הספר הזה, אי אז; אבל מי זוכר? אחרי הכל כתיבתו קלה כנוצה ברוח, וקריאה בספריו טובה בעיקר כדי להעביר את הזמן בנעימים. אז ועכשיו.
למען האמת, בעשורים האחרונים נתקלתי בשמו בעיקר בעיתונות, בהקשרים של בית הנבחרים האנגלי, שחיתות וכלא, תביעת דיבה ושאר עניינים שמושאם היה לא פחות מעניין מן הנושאים.
ופחות או יותר נשכח מלבי. מדי פעם הבליחה איזו הודעה על ספר חדש שלו שתורגם לעברית, ושוב נבלע בכבלי השכחה.
עד שהגיע אלי הספר "בבוא השעה", ומישהו בעבודה אמר לי – אבל זה ספר מתוך סדרה, ומוטב שתתחילי מהתחלה. ומשום ששני אנשים אמרו לי שזה יופי של חומר קריאה, ומשום ששניהם אמרו לי שצריך להתחיל מן הראשון, אז התחלתי ממנו – ימים יגידו.
גיבור הספר – הארי קליפטון, ילד שנולד לאחר שאביו מת, בנסיבות לא ממש ברורות; אמרו שנהרג במלחמה, ומיד החליפו נושא, כך שברור שנסיבות עלומות מלוות את המוות הזה, ולא ברור למה. הארי דנן גדל בבית עם אמו – מלצרית בבית קפה, סבתו, ודודו העובד במספנה הסמוכה.
יש ספרים שכאשר הם מסתיימים נותרות הקוראות (וגם הקוראים) אם תהיות, מה קרה אחר כך לגיבורי הספר; בספר הזה לא הותיר המחבר דבר ליד הדמיון, והוא לוקח אותנו עד שנת 2014. לו היה הדבר תלוי בי, הייתי משאירה את הספר בשלהי שנת 1944, או מקסימום 1945, ומניחה לדמיוני (ולדמיון שאר הקוראות והקוראים) "להתפרע", לחשוב על אפשרות זו או אחרת, לנסות לתאר לעצמי מה קרה לילדה שהפכה לאשה, מה קרה לאחרים? כי ככה זה ספרים – אני מעדיפה אותם בלי סוף מוגדר, אלא אם כן מדובר בספרי מתח, שאז מוכרחים לפתור את התעלומה, או בסתם רומן רומנטי, שאז בלי סופטוב אי אפשר.
אבל את הספר כתב אנתוני דואר, וזו היתה בחירתו.
אבל ראשון ראשון; הספר נפתח בימים האחרונים של המצור על סן-מאלו על ידי כוחות הברית, בשלהי מלחמת העולם השניה, אוגוסט 1944. סן מאלו, עיר נמל מבוצרת בברטאן שבצרפת שיש בה טירה וכנסייה, ועיר עתיקה, נכבשה על ידי הגרמנים בזמן מלחמת העולם השניה, וכאמור, נכבשה מחדש על ידי כוחות הברית במהלך אוגוסט 1944.
בפרק הפתיחה מוצגים גיבורי הספר – מארי-לור ל'בלאן, נערה עיוורת בת שש-עשרה, שנותרה יחידה בבית המשפחה, נצורה, אבודה במידה מסויימת, ולא אבודה כלל, וורנר פּפֵניג, טוראי גרמני בן שמונה עשרה, קבור תחת הריסות בית המלון ששימש מפקדה לכוחות הגרמניים בעת שהותם בסן מאלו.
הרי לכם ציטוט שהקדים כבר כמה וכמה סקירות שלי, ובכל פעם אני מוצאת אותו מתאים לעוד ספר שקראתי: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו.." (טולסטוי, אנה קארנינה)..
וגם כאן – משפחה מאושרת למדי, או כך נדמה, זוג שיש להם כל מה שהם צריכים, פחות או יותר, פרנסה טובה, עיסוקים שהם אוהבים, ובעיקר: האחד את השניה. הרבה שנים הם יחד, עשרים לערך. בנם כבר בגר ועזב את הבית, והם יחד. מכירים, אוהבים, חברים, רגילים זה לזו וזו לזה, אולי רגילים מדי.
אולי השגרה וה"רגילות" הזו, שבה הכל צפוי וכבר אין רשות בכלל ואין צורך בשום רשות, פתאום, משום מקום, משפט אידיוטי אחד (באמת אידיוטי) הופך את חייהם על פיהם.
יואב ומיה נשואים, כאמור, עשרים שנים, ויום אחד, ביום ההולדת ה- 45 של מיה, בארוחת ערב לא-יותר-מדי-רומנטית (קפה-קפה), כששניהם כבר היו שתויים מעט (כי גם בקפה קפה אפשר למצוא יין סביר), אמר לה יואב כי עכשיו כשהיא בת 45 הוא בטוח שהיא לא תעזוב אותו לעולם; אולי הטון שבו נאמרו הדברים, אולי השינויים האלה שעוברים על נשים (וגברים) וגם על מיה, בשנות הארבעים לחייהן, הגילוי המאוחר שהעור אינו מתוח וגמיש כמו פעם, הקילוגרמים הנוספים, גם אם הם מעטים, הקמטים או לפחות החריצים שאינם עוזבים; אולי ההרגשה שעוטפת לפעמים, בשעות מסוימות או בימים מסוימים, התהייה – מה, זהו? זה כל מה שיש לחיים להציע לי? ואיפה כל החלומות שהיו לי פעם? ואולי כל אלה יחד חברו אצל מיה לתגובה המתריסה, הנעלבת "למה אתה כל כך בטוח?" (עמ' 8)
".. אני רוצה לייסד עיתון. עיתון בין-לאומי בשפה האנגלית. הבסיס שלו יהיה ברומא והוא יימכר בכל רחבי העולם." (עמ' 36)
בשנת 1953 החליט סיירוס אוט לייסד עיתון בינלאומי שמשרדי המערכת שלו יהיו ברומא, יהיו לו כתבים בכל מיני מקומות ברחבי העולם והעיתון יופץ בכל מקום שירצו בו.
וכך היה.
הוא שכר את האנשים הטובים ביותר לנהל ולערוך את העיתון, ואלה מצידם שכרו את העיתונאים והמשכתבים, המגיהים, עורכי המשנה והכתבים הכי טובים, או כמעט הכי טובים והוציאו לאור עיתון לתפארת.
אלא שהזמנים השתנו, המאה התחלפה, גם האלף; פחות ופחות אנשים קוראים עיתונים, פחות ופחות אנשים קוראים בכלל. העיתונות המודפסת שוקעת לאטה. המדיה הדיגיטלית מחליפה את הכתובה. ולעיתון המדובר אין אפילו אתר אינטרנט (כי העורך או הבעלים, שבינתיים התחלפו והשתנו, לא מאמינים בכך).
סביב העיתון הזה סובב הספר, סיפוריהם של אנשי ונשות המערכת, וברקע – תולדותיו של העיתון מיום היווסדו.
אשה צעירה מכירה איש צעיר, מתאהבת בו והוא בה, בניגוד לרצון משפחתה, מצליחה לבסוף לשכנעם והם עורכים לה חתונה. ארבעה ימים לאחר מכן נורה החתן ונפצע קשה. לאחר זמן קצר מת מפצעיו.
האשה שאינה יודעת נפשה מרוב צער ומבקשת נפשה למות, ולאחר זמן עוברת לעיר אחרת, מכירה שם איש אחר שאוהב אותה אהבת נפש, ומוכן לחיות תמיד בצל אהבתה הקודמת. הם נישאים, נולדים להם שתי בנות ובן, וזמן לא ארוך לאחר לידת בנה הצעיר, מתגלה בה מחלה והיא הולכת ודועכת עד מותה, מותירה אחריה את האיש שאוהב אותה ואת שלושת ילדיה הצעירים.
כמה עשרות שנים לאחר מותה, מחליטה הבת הבכורה לחקור את סיפור חייה של האם, ולגלות את הסודות שהסתירו מפניה ומפני הילדים האחרים, להתחקות אחרי אהבתה הראשונה של האם, אחרי חייה לפני ואחרי האסון שפקד אותה, אסון שהקרין על חייה ועל חייהם של ילדיה, כל זמן שהיתה איתם, והרבה זמן לאחר שמתה.
אורה אחימאיר היא הבת הזו, הבכורה, שהחליטה יום אחד לחקור ולבדוק, לאסוף חומרים, לנבור בארכיונים, לחטט באלבומים נושנים, בזכרונם של אנשים, אלה שעוד נותרו בחיים, בספרים; לגלות את סיפורה של האם. מתישהו החליטה אחימאיר להעלות את ממצאיה על הכתב, מתישהו החליטה לעטוף את הסיפור ההסטורי הפרטי ולעבותו בפרטים שאולי היו ואולי לא היו, אבל בהחלט יכולים היו להיות, מתישהו הפך הסיפור היבש, העובדות המצטברות לסיפור חיים מרתק ככל שיהיה, וסיפורה של תקופה, לסיפור שראוי לספרו, וראוי לשמעו או לקראו. כי, כפי שמתברר מפעם לפעם, חייו של כל אדם יכולים להיות סיפור מרתק, אם רק יימצא מי שידע לספרם.
האמת שהתחלתי בתחרות נגד עצמי, כמה זמן יקח לי כל ספר מהסדרה; הראשון לקח שלושה ימים, השני יום אחד (אבל זה בגלל לילה לבן), השלישי – יומיים (כולל סופ"ש, אבל סופ"ש די עמוס עם קונצרט מחוץ לעיר והצגת תאטרון למחרת). נראה כמה זמן יקח לרביעי.
