הר האושר – כנסיה השוכנת בראש הר נחום, ושמה בא לה מן הדרשה על ההר, אשר נשא ישו:
"ויהי כראותו את-המון העם ויעל ההרה וישב שם ויגשו אליו תלמידיו: 2 ויפתח את-פיו ויורם ויאמר: 3 אשרי עניי הרוח כי להם מלכות השמים: 4 אשרי האבלים כי-הם ינחמו: 5 אשרי הענוים כי-המה יירשו ארץ: 6 אשרי הרעבים והצמאים לצדקה כי-הם ישבעו: 7 אשרי הרחמנים כי-הם ירחמו: 8 אשרי ברי לבב כי-הם יחזו את-האלהים: 9 אשרי רדפי שלום כי-בני אלהים יקרא להם: 10 אשרי הנרדפים בגלל הצדקה כי להם מלכות השמים" (הבשורה על פי מתי, פרק ה')
בהר האושר מצא סמואל ניטֶר,את התשובה שביקש לעצמו.
סמואל ניטר, פרופ' סמואל ניטר, דובר עשר שפות או יותר, מנתח מבנים לשוניים ותחביריים ומוצא משמעויות בתוצאות ניתוחיו, מפרסם מחקרים ומוזמן להרצות בכנסים אקדמיים בכל העולם.
גם באוניברסיטת חיפה.
הוא לא כל כך רצה להגיע לשם, לאוניברסיטת חיפה, אבל לא ממש היתה לו ברירה.
"'אמא שלי האמינה שהחיים מדויקים. שהיקום מדויק. בגלל זה גם אף פעם לא מאוחר מדי או מקודם מדי לחפש את בתיה, למשל.' … היא אומרת גם שאמה האמינה ששום דבר לא קורה סתם. שלכל דבר יש סיבה, גם אם היא לא יודעת אותה. זה גם מה שהשאיר אותה בחיים אחרי שבתיה נחטפה. אחרת היתה מתה. אין לה מושג למה בתיה נלקחה ממנה. אבל זאת עובדה. זה קרה. ובדיוק כמו שבתיה נלקחה ממנה, היא האמינה שבתיה גם תחזור אליה. בזמן. בדיוק בזמן. בדיוק בזמן הנכון." (עמ' 223)
בשנת 1994 פרצה לתודעת הציבור פרשת ילדי תימן; לא שלא עלה העניין הזה גם קודם לכן, אלא שעוזי משולם, שהתבצר בביתו ביהוד, יחד עם תלמידיו/חסידיו הצליח להעלות את הנושא לכל כותרות העיתונים, ובהמשך, בזכותו או בגללו, או בגלל הרעש התקשורתי, הוקמה ועדת חקירה ממלכתית, בשנת 1995, לבדוק את הטענות בדבר העלמותם המכוונת של חלק מילדי העולם מתימן. ועדת החקירה פרסמה מסקנותיה שש שנים לאחר מינויה, ומסקנותיה היו כי לא נעשתה העלמה מכוונת של ילדים ומסירתם לאימוץ. הוועדה לא מצאה תשובות לכל השאלות שהועלו, ולא הצליחה להצביע על מקומם של כל הילדים שלטענת הוריהם נעלמו.
יום אחד מלאו לי יובל שנים, וביקשתי מכל חברי הפורום בטמקא, זה הפורום שנסגר אך ביוני דאשתקד,
יחד עם כל שאר הפורומים, להמליץ לי, כל אחד ואחת, על ספר אחד שראוי שאקרא; היו כאלה שהתחכמו והמליצו על טרילוגיה, או לפחות
זוג ספרים המשלימים זה את זה, והיתה מישהי שהמליצה לי על "הים" של ג'ון באנוויל. אל הספר הזה טרם הגעתי, אך
באחד מירידי הספר בשנים האחרונות המליץ לי חבר קרוב על "המוקצה" של אותו באנוויל, ולקחתי אותו.
אחר כך יצא הספר הזה "אור קדומים" שזכה איפשהו (איני זוכרת היכן) לסקירה נלהבת, ומיד נוסף לרשימת ה"צריך",
ואז זכיתי בדף הפייסבוק של ידיעות ספרים בספר, ובקשתי שישלחו לי את זה הספר. ואז חיכיתי. חיכיתי עד שיגיע
הרגע הנכון להוציא אותו מ"מדף-הספרים-הממתינים-לתורם".
וחבל שלא עשיתי זאת קודם לכן.
משום שהוא נפלא בהחלט.
וכך זה מתחיל: "בילי גְרֵיי היה חברי הטוב ואני התאהבתי באמו. אהבה היא אולי מילה חזקה מדי, אך איני מכיר חלשה ממנה
שתתאים. כל זה קרה לפני יובל שנים. הייתי בן חמש־עשרה וגברת גריי היתה בת שלושים
וחמש. קל לומר דברים כאלה, מאחר שלמילים אצמן אין כל בושה והן לעולם אינן מופתעות.
ייתכן שהיא עדיין בחיים. היא תהיה בתת כמה, שמונים ושלוש? שמונים וארבע? זה לא גיל מופלג, בימינו. ומה אם אצא לחפש
אחריה? זו תהיה אודיסיאה. הייתי שמח להיות מאוהב שוב. הייתי שמח להתאהב שוב, רק עוד פעם אחת." (עמ' 13)
ספר שני בסדרת ערפילאה אף הוא לבני הנעורים חובבי העולם שקצת מעבר, וכמובן חובבי האות הכתובה.
לפני מספר חודשים שוחחתי בענייני ספרים וספרות עם שני תלמידי בכתה ד', שניהם קראו את כל סדרת הארי פוטר, את כל סדרת נרניה, את אגם הצללים, את ערפילאה, כמובן (שניהם שמחו לשמוע שההמשך בדרך) ועוד ועוד. ושמחתי שיש ילדים שעוד קוראים ספרים, ואפילו עבי כרס, ואפילו כאלה שלא קראתי (כל ספריו של ריק ריירדן, למשל), ועוד יותר שמחתי שיכולנו לדון בספרים שקראו ויכולתי לשמוע תובנות מנקודת מבט צעירה קצת יותר.
ובהחלט שמחתי אף אני כי יצא ספר שהוא המשך לערפילאה, ובו שוב הילד שאול שאמו קצת מכשפה, ועל כן הוא חצי מכשף בעצמו ושוב נעלמת אמו, וכמוה נעלמים, בחצות הלילה של לילות ירח מלא, אנשים רבים, בעיקר במדינתנו הקטנה, ושוב המכשפה הטובה עננה, השולטת בערפילאה, וממלכת רעים חדשה – כפילוניה.
"כפילוניה שכנה תחת האדמה, בקו שבין המַגמה ללבה. ריח ביצים רקובות תמידי עמד באוויר בגלל מעיינות הגופרית שנבעו בה. מכיוון שארץ ללא תושבים איננה ארץ, גם כפילוניה זכתה בתושבים, יצורים שנראו כמו אנשים רגילים: היו להם עיניים, רגליים, שיניים, ואפילו אף במרכז הפרצוף, ממש כמו שנהוג. אבל היצורים הללו לא היו בני אדם, אלא כפילים של כל בני האדם שעל בני האדמה. …
כשבכדור הארץ נולד תינוק, חלק הלידות בכפילוניה זעה במהירות ושחררה ביצה חומה ובוצית. לכפיל שבקע לא היו אבא ואמא וגם לא אחים, והוא גידל את עצמו: אכל אדמה ושתה ממי הביצה הסמוכה." (עמ' 98 – 99) להמשך קריאת ערפילאה – שובו של פי עשר – גלית דהן קרליבך
את הספר הזה קבלתי בהשאלה ולקריאה מקולגה לעבודה, חובב ספרי מתח, שהתלונן על כך שכמעט תמיד הגיבורים בספרים הללו הם אנשים בודדים, שהיתה להם פעם משפחה, או שאף פעם לא היתה, וזה קורע את לבו. והנה, ממש בתחילת הספר הזה ישנו הסבר ברור למה תמיד, או כמעט תמיד, הסוכנים החשאיים והבלשים הפרטיים או המשטרתיים, הם אנשים בודדים:
"..הייתי מועמד מושלם לעולם החשאי. הייתי פיקח, הייתי זאב בודד, והייתי הרוס עמוק בתוך הנשמה שלי.
אבא שלי הסתלק עוד לפני שנולדתי.. כמה שנים אחר כך אמא שלי נרצחה…
..
ילדים בלי הורים לומדים לשרוד, הם לומדים בשלב מוקדם להסוות את מה שהם מרגישים אם הכאב בלתי נסבל, הם לומדים לחפור קבר בראש שלהם ולהסתתר בתוכו. ..
כשישבתי בחדר ההוא.. הבנתי שאימוץ זהות אחרת והסוואה תמידית של מי שאתה ומה שאתה מרגיש, הם הכשרה אידאלית לעלם החשאי." (עמ' 32)
הנה כי כן, גם גיבור הספר הזה, כמו גיבוריה הרבים של הסוגה, איש בודד, שאין לו משפחה ואין לו מחוייבויות, ויכול להקדיש את כל כולו למאבק ב"רעים".
והרעים הפעם רעים מאד! בעצם – שני גיבורים לספר הזה: המספר, סוכן חשאי בארגון עלום שם באמריקה, המחליף שמות וזהויות (ועל כן אין שום טעם לקרוא לו בשם כלשהו), מוכשר כשד, בעל יכולות כמעט על-אנושיות, אינטואיציה מבריקה, השכלה מצוינת. בעצם הוא סוג של "בדימוס" כי הארגון בו שרת נסגר, והוא מבלה את ימיו בנסיון לחיות חיים שגרתיים כאלה או אחרים, ואיזשהו אירוע מחזיר אותו לעבודה.
גילוי נאות: את שירה פנקס פגשתי בקיץ האחרון בעצרת אחת, בעניין שמאד חשוב לשתינו, והתחלנו לדבר, כמו שנשים שיש להן נושא חשוב משותף מתחילות לדבר – תחילה בעניין שלשמו התכנסנו, ואחר כך, כדרכן של נשים שזה עתה נפגשו סיפרנו אשה לרעותה מעט על תחומי העניין בחיינו; אני סיפרתי על מוזיקה וספרים, והיא סיפרה כי כתבה ספר וביקשה לשלוח לי אותו.
הסברתי לה שיש לי ערימה של ספרים הממתינים להיקרא, אבל היא לא וויתרה (ובצדק, את זה אני יכולה לומר עתה), ואמרה שאין זה משנה מתי אקרא; היא רק מבקשת לשלוח לי אותו.
הספר הגיע. והונח על "מדף הספרים הממתינים להיקרא", ונקראו מאז כך וכך ספרים.
ואז הגיע מסרון מאחות של חברה טובה אחת, שהפציר בי להזדרז ולקרוא את הספר הזה.
אז החלטתי שלמה לא? ספר קצר, הוצאה מכובדת, אשה צעירה ונחמדה, המלצה ממישהי שאמנם איני מכירה ממש, אבל יש קשר חשוב בינינו.
והספר לא ממש ארוך – אז יסתיים במהרה.
או כך לפחות חשבתי.
אז זהו, שלא! זהו ספר שצריך לקרוא בו כל מלה, ולעתים לחזור פסקה או שתיים אחורה, ולהרהר בכל משפט שני או שלישי.. עניינים הלוקחים את הזמן שלהם.
"מאחורי כל דלת בכל רחוב רגיל, בכל בקתה בכל כפר רגיל בכוכב הלכת הזה, הבינוני בגודלו, המסתובב סביב מאור זניח בחשיבותו, מסתתרים אוצרות כאלה..
ובכל זאת ההתבוננות מבעד לזכוכית, עמומה ככל שתהיה.. זה היה המניע שמאחורי המאמץ הזה; וזה כל מה שקיוויתי שהוא יניב. אפשר ששני האנשים האלה שאהבתי ושאהבו אותי לא היו חפצים.. . לחייהם היתה חשיבות מכרעת בעיני, הם עדיין מנחים אותי; אני רוצה להתוות אותם נאמנה." (עמ' 444)
אל ויקראם סת התוודעתי, אי אז בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת, עת פורסמה המלצה נלהבת במוסף הספרים של "הארץ" (לצערי, לא מצאתי קישור), נדמה לי שכתבה מיכאל הנדלזלץ, לספר – "שידוך הולם". ספר – בעצם שני כרכים עבי כרס – המספרים את סיפורה של צעירה הודית התרה אחר חתן ראוי, ועל הדרך נפרשו לעיני הקוראת (אני) נופיה של הודו ושגרת חייהם של אנשים ממעמד בינוני גבוה.
