הטרנד החדש הזה, של לכתוב ספר שהוא רק פרולוג לספרי ההמשך שיבואו, הוא טרנד קצת מעצבן; את מהפכת דפיו של ספר חצי לילה, ומשלימה את הנותר למחרת, רק כדי לגלות שבעצם צריכים להגיע עוד המשכים.
מצד שני, ספר ראשון בסדרה שכזו תמיד יש בו איזה Closure , כאילו הסופרת (או הסופר) רצתה לראות איך "ילך" הספר הראשון, לפני שתשקיע מזמנה ומרצה בכתיבת והוצאת ספרים נוספים בסדרה. ואנו יכולים להיות בטוחים שהשני כבר יהיה לו סוף פתוח לגמרי.
מצד שלישי, אם כבר יצאו הספרים לאור בשפות ניכר, למה לא לתרגם ולהוציא את כולם לאור? אולי גם ההוצאה המקומית מבקשת לראות איך "ילך" הספר הראשון?
מצד רביעי – הספר (הסדרה בעצם) נכתב לבני נוער, ולכן יש לסדרה כולה תוחלת חיים ארוכה, ככל הנראה, כל זמן שבני הנוער קוראים.
על אנדרואידים קראנו כבר ב"האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות" הנפלא של פיליפ ק. דיק, או לכל הפחות צפינו בסרט שנעשה על פיו – בלייד ראנר, כך שאת העולם העתידני הדיסטופי הזה אנחנו מכירים, בערך. גם את סיפורי האחים גרים קראנו בילדותנו, או שהקריאו לנו, והשילוב של שניהם – עולם דיסטופי ועולם האגדות יוצר סיפור מרתק למדי.
כשאני קוראת ספר, אני נוהגת לסמן לעצמי משפטים שארצה לזכור ממנו, משפטים שארצה לצטט בסקירה שלאחר הקריאה. כדי לסמן אני משתמשת בדגלוני סימון דביקים, שמאפשרים לי לסמן בדיוק את הפסקה אליה התכוונתי. פעם נהגתי להשתמש בסימניות, אלא שאחרי שריבוי סימניות במקרה של ספר שאהבתי במיוחד, גרם להיפרדות הכריכה, ונאלצתי לחפש פתרון פחות הרסני לספרים.
וזה בדיוק העניין – כמות הסימניות, או דגלוני הסימון במהלך הקריאה יש בה כדי לתת איזושהי אינדיקציה ליחסי אל הספר שאני קוראת. ועל כן – מיעוט הסימונים בספר הזה, שהוא עב כרס עד מאד, 838 עמודים למען הדיוק, יש בו, עם סיום הקריאה בספר, איזשהו משהו המעורר איזו אי-נוחות מסויימת; כל כך הרבה עמודים (כתובים ביד-אמן נפלאה, יש לציין), כל כך מעט להביא מהם בפני קוראות עתידיות וקוראים עתידיים. זה (קצת) אומר דרשני, לא?
והרי כל כך הרבה נאמר בשבחו של הספר, במדורים רשמיים, ופחות רשמיים, בבלוגים, ואפילו בפורום הספרים ב- YNET, זה שהלך לעולמו לא מכבר..
אז מה? – אני מפספסת כאן משהו? אבדתי את היכולת להבחין? ליהנות?
או, שאולי, כמו שאמרה מישהי – "מודה בהכנעה שלא התמוטטתי מקסמי החוחית. אבל כל כך הרבה אנשים שאני מעריכה את טעמם כן התמוטטו, שאני שוקלת לשקר בקשר לזה".
קיץ. חם. מהביל. זמן מצוין לצאת לפגרה מהספרים ה"רציניים" (ודאי וודאי אחרי 2666 והשלישי) ולהתאוורר לרגע עם איזה מותחן-שאי-אפשר-להניח-מן-הידיים / מדיר-שינה. מן הסוג של קרא/י ושכח/י.
כזהו בדיוק מעֵבר לקצה, מותחן המכיל את כל המאפיינים של מותחנים – גיבור בודד, שאין לו ריחיים של משפחה על צווארו, רודף צדק, מחוספס, חובב אלכוהול וסיגריות.
גיבור שכזה הוא קודי הויט:
"… קודי נולד פגום. מי שיצר אותו פישל כשהרכיב את הכבלים, והם תמיד גרמו לקצר או התחממו יותר מדי בזמן הלא נכון. קודי יכול כנראה להאשים את המשפחה שלו, זבל-לבן, על הנטיות הפליליות ועל המשיכה להונאה עצמית ולנטילת תרופות ללא מרשם, אבל הוא לא האמין בהצדקת התנהגות רעה בעזרת זיבולי שכל רגשניים כאלה. קודי לא היה אדם טוב והוא היה בלתי כשיר להיות טוב, אבל זה לא אומר שהוא לא ידע לזהות ולכבד טוב, והוא היה עושה הכול – הכול – כדי להגן על מי שבורכו בחיווט נקי ותקין." (עמ' 101)
קודי, שפעם היו לו אשה וילד, ועכשיו הם חיים במקום אחר עם איש "מסודר" הרבה יותר; קודי שפעם היה משתכר עד אין סוף, ועכשיו הוא מנסה להיגמל, אבל לא מסיגריות.
"הדברים שאספר לכם עכשיו הם אמת לאמתה, כולם צרובים בתוך ראשי. הלוואי שיימצא מי מבני עמי שיקרא אותם באחד הימים." (עמ' 13)
ירושלים – תקופת בית שלישי. הכותב – יהונתן, בנו הצעיר של המלך יהועז, המלך והכהן הגדול שקומם את עם ישראל מן האובדן שהומט עליו, מן הפצצות שניתכו על ערי החוף והשמידו אותן לגמרי. יהועז שפעם היה חילוני, עד שנגלה אליו אלוהים, וידע את ייעודו, ומשהושמדו ערי החוף ידע לעלות לירושלים, לקבץ את שארית בני ישראל, לבנות מהם צבא, לבנות להם מדינה.
לבנות להם את בית המקדש.
"הפצצה הראשונה נפלה על העיר חיפה ומחקה אותה, והבעירה את בתי הזיקוק שהתלקחו ככדור אש עד לפאתי צפון. השנייה נחתה על תל אביב שתי דקות אחר כך, מאה מטר מבניין המטה הכללי,..
העמלקים השתוללו משמחה, יום חגם הגדול הגיע. הם חסמו את הכבישים ורצחו יהודים שעברו בדרכים בסכינים ובפטישים ובידיים חשופות.. האידוי הכה בערי החוף כמכת ברק והן הפכו באחת לאודים עשנים. בהרים היה הטבח רטוב וחם ועקוב מדם." (עמ' 37)
אני, למשל, בוחרת, לרוב, על פי המלצות. חברים טובים וחברות טובות מפורום הספרים ז"ל של טמקא היו לי מורי ומורות דרך לאורך שנים, דרכם הגעתי לספרים נפלאים ולסופרים ולסופרות המלווים אותי לאורך זמן.
לפעמים חברים ממליצים לי, לפעמים אני לוקחת עוד ספר של סופר/ת שאהבתי.
ובסופו של דבר – בעיקר המלצות מאנשים המכירים את טעמי, ואני את שלהם.
ישנו איש אחד שמותר לו להמליץ לי על ספר אחד בשנה. אחד! מפאת עומס הספרים על מדף הספרים הממתינים לתורם מותר לו להמליץ לי רק על אחד.
וכך הוא עושה. פעם בשנה, בשבוע הספר, ממתינה לי המלצה אחת.
יכול להיות שלא הייתי לוקחת לידי את הספר הזה; בכל זאת – כמעט 900 עמודים. זה כבד. זה הרבה זמן (חודש תמים לקח לי לקרוא את כולו). ויש כל כך הרבה ספרים המונחים על "מדף הספרים הממתינים להיקרא" (יש לי מדף כזה, אפילו מדף וחצי, שלא לדבר על הספרים השמורים בקינדל וטרם נקראו). אבל מוטי פוגל המליץ מאד ואריאנה מלמד ביקשה שאקרא דחוף. והיו נוספים שהמליצו (זאת אומרת: קראו וידעו לומר לי שכדאי). אז קראתי. חודש שלם, בלילות, לפני השינה, בסופי שבוע. קראתי.
חמישה ספרים יש בספר עב-הכרס הזה. חמישה ספרים שאילו התגשמה כוונתו המקורית של המחבר, ינוח על משכבו בשלום, היו יוצאים כל אחד מהם בנפרד, ומכלכלים את משפחתו ושאריו ברווחה יחסית, כי ידוע הוא שאנשים קונים יותר ספרים לא-כל-כך-ארוכים, ומחיר כל ספר לא-כל-כך-ארוך, דומה מאד למחירו של הספר עב הכרס. ובכלל – אנשים מעדיפים שיהיו הספרים קצרים יותר מספרים עבים שכאלה:
".. איזה פרדוקס מעציב, חשב אמלפיטאנו. אפילו הרוקחים המשכילים כבר לא מסתכנים ביצירות הגדולות, הפגומות, הסוערות, המפלסות להן דרך בלא נודע. הם מבכרים את התרגילים המושלמים של הסופרים הגדולים. או במילים אחרות: הם רוצים לצפות בסופרים הגדולים מתאמנים בסיף, אבל לא רוצים לדעת דבר על קרבות של ממש, שבהם נאבקים הסופרים הגדולים נגד הדבר ההוא, הדבר ההוא שמפחיד את כולנו, הדבר ההוא שמאיים על כולנו ותוקף ודוחק לפינה, ויש דם ופצעים אנושים וסירחון." (עמ' 233)
"לפעמים תהתה אמא שלי אם השמש של גרוזיה והשמש של ישראל, אותה אחת הן. השמש רכת המגע – שליטפה את פניה והאירה את פרצופה של מאדו באור יקרות, כשהיו יושבות יחד בגן הציבורי שליד התיאטרון בקוטיאסי – והשמש הקופחת שדחקה בזיעה לצאת מעורה ומילאה את חולצתה הלבנה בכתמים רטובים כשישבה בחוץ… נראו אך כבנות דודות רחוקות. האחת, יפהפייה, נוסכת אור בחדר עם היכנסה אליו, ואילו השנייה, העתק דהוי שדמיונו למקור ניכר אך בדלותו רק מדגיש הוא את שלמותו של האחר." (עצמ' 201)
סיפורים-סיפורים, נעים קדימה ואחורה בזמן, ובונים את הסיפור השלם – סיפורה של משפחה אחת שעלתה לארץ מגרוזיה, הנקראת היום "גאורגיה".
דדיקה היא אמה של המספרת; יהודיה שגדלה בגרוזיה, נעוריה עברו שם, ועד שעלתה לארץ עם משפחתה, מותירה מאחור את חברתה הטובה, הפצועה, הנואשת.
ומי שמותירה אחריה כאב כל כך גדול, כאב לתמיד, תמיד תהיה חסרה משהו בכאן ובעכשיו. ומי שחסרה משהו בכאן ובעכשיו, תמיד יהיו חיי הסובבים אותה חסרים משהו גם הם.
הטרנד החדש הזה, של לכתוב ספר שהוא רק פרולוג לספרי ההמשך שיבואו, הוא טרנד קצת מעצבן; את מהפכת דפיו של ספר חצי לילה, ומשלימה את הנותר למחרת, רק כדי לגלות שבעצם צריכים להגיע עוד המשכים.
