כשהייתי בצבא, לפני כך וכך שנים (רמז: חלק מהשירות שלי היה ברפידים – בבסיס חיל האוויר), התפקידים לחיילות כללו בעיקר עבודות פקידות כאלה או אחרות (סא"ל היה זכאי לשתי פקידות, רס"ן רק לאחת), לפעמים מ"כיות או מ"מיות בבסיסי הדרכה לחיילות אחרות, שוטרות צבאיות (תפקיד שגרר הכי הרבה דמעות במסדרי דמעות) פקידות מבצעים (שזה כמו פקידה, רק בשדה, ב"קרבי"), והתפקיד היוקרתי של מקפלת מצנחים, כי במסגרת השירות הצבאי אפשר היה לעבור קורס צניחה. כדי להיות מקפלת מצנחים צריך היה ראייה שש-שש (ואני מרכיבה משקפיים) והרבה פרוטקציה, כך שהגעתי, כמו רוב החיילות שהתגייסו אתי לתפקיד הכה שוחק של פקידה, וזה אחרי שהצלחתי לשחרר עצמי מקורס צפ"טיות (אל תשאלו. בבקשה, אל תשאלו). עשיתי קפה, והרבה, רצתי למברקיה, ביערתי ניירות (ממש ביערתי, עם גפרורים בתוך משרפות מיוחדות), קבעתי פגישות, השגתי טלפונים, ובעיקר השתעממתי עד מוות. עד כדי כך שביקשתי מן המפקד שלי שאו שימצא לי תעסוקה נוספת או שיפטר אותי (ברפידים!).

אז הוא מצא לי תעסוקה נוספת, וכך נהייתי לקשל"טית הראשונה בחיל האוויר שלא היתה אשת קבע (דהיינו, לא היה צריך לשלם לי משכורת באמת). במסגרת תפקידי הייתי אחראית על כל ציוד הקשר הנייד ברחבי הבסיס והיחידות הנסמכות לו.

אחר כך ביקשתי וקיבלתי העברה לקריה, ושם שוב הייתי פקידה שהולכת למברקיה, ושוטפת את המשרד, עושה קפה ומשיגה טלפונים. ומשלא נעניתי לחיזוריו של סא"ל ל' (היה לו תחביב כזה, אבל לי היה חבר בדיוק), זכיתי ליחס די מבזה (אבל זה כבר עניין לסיפור אחר).

אחרי שהשתחררתי מהצבא נפתחו תפקידים נוספים, עוד ועוד ועוד לחיילות (אם כי, ככל הידוע לי, עדיין רובן מכינות קפה ומכינות טבלאות ייאוש עד השחרור). יש טייסות ונווטות (תודה, אליס מילר), יש מדריכות שריון, מדריכות ירי, מאמנות כושר, לוחמות כאלה ואחרות.

כאלה הן גיבורות הספר עם הנצח לא מפחד; ליה, יעל, אבישג. שלושתן נערות מישוב נידח למדי בצפון, המתגייסות לצבא, כל אחת לתפקיד אחר, ופותחות לקורא/ת עולם בלתי מוכר בעליל.

אם תצלחו את הפרק הראשון, הנקרא כמו (עוד) פרק מתוך ספר על תיכוניסטים ועולמם הלא-ממש-מעניין (וממש ממש כדאי לכם לצלוח את הפרק הזה, ולהגיע אל עיקר הספר), כי אז תכירו את עולמן של החיילות של המאה ה-21.

ליה – גוייסה למשטרה הצבאית ומשרתת במחסומים, בודקת רשיונות עבודה של פלסטינאים המבקשים לעבור לעבוד בישראל. תפקיד החושף אותה לבנאליות והאדישות של "האדונים" הבודקים ומאשרים או לא מאשרים כניסה, הלוקחים שוחד, הטופחים דרך אדנות על כתפיהם של המבקשים לעבור, אלה המוכרחים לחייך, גם אם הם מתעבים את החייל העומד מולם.

"זה בול היה המזל שלי ששנת השירות הראשונה והיחידה שלי ביחידת המעברים היתה אחת השנים האלו כשהממשלה סגרה את השמים לעובדים זרים פיליפינים והודים, וישראל שוב היתה צריכה פועלי בניין פלסטינים. היינו צריכים אותם, אבל גם קצת פחדנו שהם יהרגו אותנו, או יותר גרוע מזה, יישארו לתמיד. שני הדברים האלו היו דברים שהפלסטינים נטו לעשות מדי פעם. זאת הסיבה שאני הייתי קיימת. אני הייתי אחראית לבדוק שלפועלים היה אישור מעבר שמוכיח שהם לא טיפוסים מהסוג שיישאר בישראל לנצח או ינסה להרוג אותנו." (עמ' 60)

(אשה אחת, שניסיתי להמליץ לה על קריאת הספר הזה, במהלך שבוע הספר, התחילה להתווכח איתי ש- "זה ספר על מחסומים, וגם אני פעם הייתי שמאלנית עד שעברתי לגור ביפו ואז הכרתי אותם". ולא נתנה לי לומר לה שזה בכלל לא ספר של שמאלנים או על מחסומים, או על ערבים. אז היא הפסידה ספר מצוין. חבל)

אבישג משרתת כתצפיתנית (שזה תפקיד שנחשב קרבי) בגבול מצריים, והיא צופה, במשמרות של שתים-עשרה שעות במסכים ירוקים, רואה פליטים סודנים המנסים לעבור את הגדר.

"… נדב אמר שאני תמימה. הוא אמר שאנחנו לא יכולים לירות בסודנים כי זה נראה רע, אבל שאנחנו גם לא רוצים אותם כאן כי אז נצטרך לתת להם עבודות, והם מביאים מחלות, ומורידים את שיעור היהודים באוכלוסיה. אז אנחנו נותנים למצרים לירות בהם, כי למצרים לא אכפת שהם נראים רע כי העולם כבר חושב שהם רעים אבל סולח להם כי הם ערבים. .." (עמ' 94)

אחר כך היא תקודם בתפקיד ותזכה לעצור ולשחרר בפקודה מבריחי נערות וסחורות אחרות.

ויעל – שהיא מדריכת קלעים, בבסיס נידח אחד, עוד תפקיד שפעם לא היה לחיילות בצבא. ובין לבין היא מחזרת ונענית לחיזוריהם של חיילים.

"הרומה הוא סוג של קנה מתכת שמבריגים על קנה רובה פרוק. אז אתה דוחס לתוכו מלמעלה ארבעה כדורי פלדה מצופים בגומי והודף אותם החוצה עם כדור תחמיש יחיד ששמת במחסנית. אם ירית פחות מארבעה כדורי גומי בכל פעם, התחמיש משחרר הדף חזק מדי וההשפעה היא כמו זאת של ירי באש חיה אמיתית. כדורים התפזרו בזווית של עשר מעלות מלמעלה למטה, ואתה צריך לוודא שאתה פוגע אך ורק ברגליים של המטרה, כי אם פגעת בחלקים אחרים של הגוף ההשפעה תהיה כמו זאת של ירי באש חיה אמיתית. אם המטרה היתה רחוקה יותר מחמישים מטרים היא היתה מחוץ לטווח היעיל של כדורי הגומי. אם היא היתה קרובה יותר משלושים מטרים, היא היתה קרובה מדי כי אז לכדורי הגומי תהיה השפעה כמו זאת של ירי באש חיה אמיתית., (עמ' 186 – 187)

(תודו שזו אינפורמציה שאף פעם לא ידעתם שאין לכם. ומעניין אם החיילים היורים כדורי "גומי" מכירים אותה בעצמם)

כמו אגרופים חוזרים ונשנים בבטן, כך מכה המציאות הזו בקורא/ת הנחשפ/ת למציאות שלא הכירה ולא ידעה, כאן ועכשיו; מציאות שה"ילדים" וה"ילדות" שלנו נמצאים בה כל הזמן, ואנחנו שולחים אותם לצבא ומתפללים שיחזרו, ולא באמת רוצים לדעת מה קורה שם. כי אם נדע.. אם נדע אולי נסגור אותם בבית ולא ניתן להם לצאת, ושיבואו מהמשטרה הצבאית, ויקחו אותנו במקומם לכלא, ואנחנו נלך.

כי הצבא הזה, שהחיילות האלה משרתות בו – והתפקידים האלה שהן עושות, עושים שמות בנפשן וזה לתמיד:

"'אתה לא יודע מה אני עשיתי,' היא אמרה., (עמ' 225)

אנחנו לא יודעים מה הן עושות שם. אנחנו לא רוצים לדעת. אנחנו רוצים לחשוב שגידלנו נסיכות עדינות או נשים דעתניות רק לא מי שהן חלק מן הגוף הזה, שהופך אנשים לקהים כי אחרת אי אפשר באמת לתפקד.

אבל אחר כך, אחרי השחרור, אחרי איזה זמן, זה יבוא. יבוא הדיכאון

"מאחר שהיא נולדה למשפחת צוברי, המשפחה העיראקית הכי גדולה בישראל, אפילו ההיסטריה של אבישג לא היתה שייכת לה. היא היתה שייכת לנשים הרבות שחיו בתקופתה ולדורות של נשות צוברי שחיו לפניה בבגדד. בהתחלה היא קראה להיסטריה שלה עצב וטיפחה אותה כאילו שהיא היתה הילד שלה. בוקר אחד בפברואר היא התעוררה ושכחה איך זה מרגיש לרצות משהו. היא היתה בת עשים ואחת, שמונה חודשים אחרי השחרור, והיא היתה אמורה לרדת למטה במדרגות לשתות את התה של הבוקר ולקחת את הסנדוויץ' עם הזיתים שאימא שלה הכינה לה לארוחת הצהריים שלה במשרד, אבל היא לא יכלה, כי היא לא יכלה לראות מה הטעם." (עמ' 192)

תבוא הטראומה, או הפוסט-טראומה, וכל מה שהודחק אז יצוף ויעלה:

"אני יותר דואגת שאני לא אמות מאשר מזה שאני כן אמות. שאני אשאר שרופה, עיוורת, ועול על אנשים. שאני לא אוכל ללכת או להשתמש בשירותים לבד. שאני ארצה למות אפילו יותר. אני מפחדת מכמה שכל זה קרוב, שהכול ישתנה בעוד שניות ואיך אני מתכוננת? מה אני רוצה לזכור מהמקודם?" (עמ' 164)

ויבוא החשבון עם ההורים, שלא אמרו, שלא ידעו (שלא רצו לדעת), שלא שמרו שלא תלכנה לשם, אל המקום הזה, אל השירות הזה, שהופך את נפשן / נפשנו למשהו אחר:

"פעם חשבתי שאימא שלי חיה לא בשבילה אלא בשבילי, אבל כשהיא סיפרה לי על השיחה של דליה חשבתי שהחלק היחיד שהיה נכון הוא שהיא לא חיה, אפילו לא בשביל עצמה. וגם אם היא כן היתה חיה בשביל עצמה, היא עדיין לא היתה יכולה לחיות בשבילי." (עמ' 287)

הספר הזה פוקח עיניים אל דברים שאנחנו (אני, לפחות) לא ממש רוצים לדעת. כי אם נדע לא בטוח שנדע איך להתמודד. אז אנחנו עוצמים עיניים ולא יודעים, ולא רואים. רואים את המונדיאל, ו"כוכב נולד" ו"משחקי הכס". ולא רואים את הצדדים האפלים, המטילים צל תמיד בצעירות ובצעירים ששלחנו לצבא.

אז הנה עוד משהו שלא ידעתי; לא ידעתי מהם "ילדי האר-פי-ג'י":

"ילדי אר-פי-ג'י היו בדרך כלל בני תשע או עשר, אז הם היו מאד קטנים, וילדים. מטול האר-פי-ג'י הוא נשק כזה שהוא מאוד מאוד כבד, ככה שאתה לא יכול שרק ילד אחד יחזיק אותו, אתה חייב שיהיו שניים, והילדים לקחו את הכלי נשק והם החזיקו אותם, שניים ביחד, אחד מקדימה ואחד מאחורה. כשיורים באר-פי-ג'י, הקדימה משחרר רקטה כל כך חזקה שהיא יכולה לחדור אפילו דרך טנק ישראלי, אבל מאחורה יוצאת אש, לא הרבה אש, לא אש שהיא הכרחית; זה פשוט חלק מאיך שהנשק עובד, שמאחורה יש אש. אז ילד אר-פי-ג' אחד החזיק את המטול על הכתף שלו, ומאחוריו עמד עוד ילד אר-פי-ג'י על קצות האצבעות שלו והחזיק אותו מאחורה. וכשהרקטה נורתה, הראש של הילד מאחורה עלה באש, ואז הכתפיים שלו, ומהר מאד גם הסנדלים שלו, אם היו לא. אף אחד לא לימד את ילדי האר-פי-ג'י איך עושים את זה כמו שצריך.

 אף אחד לא דיבר איתם, אף אחד לא אמר להם כלום, לא לילדים שהחזיקו את זה מקדימה ולא לילדים שהחזיקו את זה מאחורה, אבל דבר אחד שהוא מאוד מאוד מעניין זה שהרבה פעמים הילד מקדימה היה קופץ על החבר הבוער שלו ומחבק אותו, וזה הגדיל את מספר הנפגעים בצורה מאוד משמעותית, שהילד האחד לא נשרף לבד." (עמ' 25 – 26)

ספר חזק ומטלטל, אוחז בגרון ובועט בסרעפת. ולא עוזב. לא מרפה אף לרגע.

מומלץ!

עם הנצח לא מפחד – שני בוינג'ו. תרגום: שני בוינג'ו. הוצאת זמורה ביתן. 288 עמודים

The People of Forever are not Afraid – Shani Boianjiu

לרכישה