ומה קרה אחר כך?

 נתן צוקרמן, הסופר (בן דמותו של רות?) מגיע לכנס המחזור שלו, 45 שנים לאחר שסיימו, הוא וחבריו, את לימודיהם, ופוגש שם את מי שהיה חברו הטוב ביותר – ג'רי לבוב. מעלתו העיקרית של ג'רי היתה אחיו הבכור, המבוגר ממנו בשש או שבע שנים – סימור לבוב, המכונה "השוודי", וזהו בעצם סיפורו.

במפגש המחזור מתגלות לצוקרמן עובדות על השוודי, עובדות שלא היה לו כל מושג על עצם קיומן; והלא הוא נפגש עם השוודי לפני שנים מספר והשוודי ביקש שיספר את סיפור חיי אביו. צוקרמן היה בטוח כי הוא יודע את רוב דרכי חייו של לו לבוב, האב, משום שגדל בשכנות לו והלך לבית הספר עם בנו הצעיר.

אלא שהעובדות שמספר לו ג'רי, כלאחר יד, כאילו ברור וידוע לכל כל מהלך חייו של השוודי – סימור לבוב מניוארק.. אבל לא.

 וצוקרמן יוצר את סיפור חייו (המשוער) של השוודי, מתוך אותן עובדות מעטות שג'רי סיפר לו.

להמשך קריאת פסטורלה אמריקנית – פיליפ רות

 "… קרב ובא עלינו המבול הצחיח, ויבוא הקץ על הקנייה ועל המכירה, ונמצא את עצמנו מסתמכים על משאבינו לבדם.." (עמ' 138)

 סוף העולם הגיע. סוף העולם, כפי שאנחנו מכירים אותו (ועוד קצת בכיוון הכלכלה החזירית וניצול משאבי כדור הארץ, הפיתוחים המיוחדים, הכלאות בעלי החיים, השימוש בגנטיקה, הנסיון להעניק נעורי נצח לעשירים במיוחד, שיכולים להרשות לעצמם, הנסיון ליצור אדם עליון). סוף העולם, זה שהכרנו ב"בז וניאלה", הגיע. ממש כמו סוף העולם שם; סערות מונסון כל יום אחרי הצהריים, שמי שאינו מוגן מהן, ימצא את מותו לבטח. בעלי חיים משובטים ומהונדסים גנטית מסתובבים פרא בשטח, וכל בני האדם, למעט יחידי סגולה, מצאו מותם במגיפה איומה ונוראה שהרגה רק בבני המין האנושי.

 בין מתי המעט נמצאת טובִּי, שנשארה לבדה באחד ממכוני היופי והספא, אלה שהבטיחו להעניק נעורי נצח לכל הבאות בשעריהם (תמורת שלמונים רבים). טובי, שפעם היתה בכת גנני האלוהים, ונאלצה לברוח משם יום אחד, ולהסתתר מפני רודפיה, ומקום המפלט שלה היה הספא היוקרתי ביותר.. עד שכולם החלו למות.

 "'אתה מתכוון לומר שאם יש אלוהים בסיפור, יש גם עונש', אמרה טובי.

'כן', אמר אדם אחת. 'יש עונש גם בלי אלוהים בסיפור, כמובן, אך הסיכוי שאנשים יכירו בכך נמוך יותר. אם יש עונש, הם רוצים במעניש. לא חביבים עליהם אסונות חסרי משמעות'". (עמ' 261)

להמשך קריאת שנת המבול – מרגרט אטווד

יואב רונן, שמאי ביטוח, מגיע לכפר אחד כדי לחקור את נזקי השריפה שהיתה בו לפני זמן לא רב, לבדוק האם תביעות הנזיקין שהוגשו על ידי תושבי הכפר אכן מוצדקות, לבור את אלה המומצאות, אלה שנוספו ש"אם כבר המדינה משלמת, אפשר גם להוסיף כמה נזקים שלא היו, לבנות עוד חדר, או ממ"ד, או לול"..

 אין זה ביקורו הראשון של רונן בכפר; פעם, לפני השריפה ההיא, היה מגיע לכאן בתפקיד אחר, עם מראה אחר, עם רכב אחר מטעם חברה אחרת, וכבר אז הכיר כמה מתושבי הכפר הזה, שהוא מיקרוקוסמוס של החברה כולה. "ראש" הכפר, המקושר לכל והיכול בהבל פה לסדר עניינים כאלה ואחרים. אלה ה"מגרדים" בקושי את הנחוץ כדי להמשיך לחיות. המסורתיים יותר או פחות, זה שאשתו עזבה, נעלמה יום אחד והותירה אותו עם שתי בנות, המתמרדות, כל אחת בדרכה. זאת שחזרה לבית הוריה, ללא בעל אבל עם בנה הצעיר, שעכשיו כבר בגר והוא מחפש את דרכו בין המקובלים שבסמטאות צפת. זאת שמשכירה צימר  דיסקרטי "לזוגות בלבד".

 ישנם גם הפועלים הערבים החופרים תעלות לכבלים (שהתאחרו, אך בכל זאת – תיכף יגיעו), ובונים את החדרים החדשים והבתים החדשים, על חשבון הכספים שתיכף יתקבלו מהביטוח. ביניהם היה גם זה שנחשד בהצתה ההיא, ועכשיו עצור עד תום ההליכים, וחתנו שעכשיו מנהל את העבודה במקומו.

להמשך קריאת אש במדרון – ישראל המאירי

".. המשפחות האומללות – אומללות כל אחת על פי דרכה." האמנם?

 יעל ינאי מספרת סיפור פירוקה של משפחה אחת; והסיפור – סיפורה של המשפחה הזאת הספציפית. אבל ה"מסביב", המלים, הכאב, הפחד המשתק, כל אלה כל כך דומים לסיפורים אחרים, סיפורים שונים לגמרי, שונים מבחינת ההרכב, והסיבה, כמות הילדים, ומי מחליט ראשון. אבל המלים.. המלים הן ביטוי כמעט מדויק של אותו הכאב בדיוק, אותו הפחד:  "… הכל נגמר, נגמרים החיים האלה של המשפחה הזאת.. משנים פאזה לחיים אחרים… עוד רגע, עוד כמה שניות, רק עוד שנייה שיימשכו החיים הישנים והטובים שלהם." (עמ' 16 – 17)

 שני אנשים שחיים יחד כך וכך שנים, ולאורך השנים הללו ילדו ילדים, הקימו משפחה, ובדיוק בדיוק כשבא הזמן הזה "לנוח על זרי הדפנה", כי כולם פחות או יותר מצאו את מקומם – בדיוק אז מגיע הרגע הזה, או הזמן הזה שאינו תחום בגבולות, שבו ה"ביחד", ה"שלם", אינו מספיק יותר. אינו מספיק לו או לה, או לשניהם. איזה רעב שלא בא על סיפוקו והוא הולך ומתעצם. עד שאין יותר ברירה, אפשר להיות או לחדול, אבל אי אפשר להמשיך ככה – בשום פנים ואופן.

"למה התחתנתי? מאהבה. למה נפרדתי? מאֵין אהבה. לא יודעת, לא נשמע משכנע. לא נשמע בוגר. אבל הגיע רגע שבו זה היה שקוף לגמרי – או לקום וללכת או לא להיות." (עמ' 93)

להמשך קריאת אבוא בלי אוויר – יעל ינאי

הבוקר היה נעים, שטוף שמש, והרי לכם הוכחה ניצחת לכך שהעונשים, שהשמיים היו מקור-לא-אכזב בעבר, תש כוחם במרוצת הדורות,היכן הימים הטובים והצודקים שבהם הוכו כמה ערים תנכיות ונחרבו על תושביהן בגלל הפרה פשוטה ואקראית של צווי האֵל. הרי לפניכם עיר שהצביעה בפתקים לבנים נגד הריבון, ושום ברק לא היכה אותה ולא הפך אותה לעיי חורבות… כיום, לאחר שחדלו להישמע בצייתנות עיוורת לפקודות הריבון, מכים הברקים רק היכן שמתחשק להם, וכבר ברור כשמש שאי-אפשר לסמוך עליהם שיחזירו למוטב את העיר שחטאה בהצבעה בפתק לבן.

(עמ׳ 214– 215)
יום הבחירות הגיע. גשם כבד יורד ואיש כמעט אינו מגיע לקלפיות, עד שבשעה ארבע אחרי הצהריים מתחילה נהירה בלתי מוסברת, גם של אלה שלא היו בטוחים שיצביעו בכלל.
אחר כך נמנים הקולות ומסתברת החלוקה הרגילה: שלושה עשר אחוזים למפלגת הימים, תשעה אחוזים למפלגת המרכז, שניים וחצי אחוזים למפלגת השמאל.
אלא שאלה מהווים פחות משלושים אחוזים מן הפתקים; שאר הפתקים היו לבנים! למעלה משבעים אחוזים מן האזרחים החיים בעיר הבירה בחרו לשלשל לקלפי פתק לבן.
להמשך קריאת על הפיקחון – ז'וזה סאראמאגו

"… אתה פשוט צריך להבין שהחיים לא סובבים רק סביבך. נכון? שרלוטה איסבל היא מתנה, אתה לא מבין? קיבלת את המתנה הזאת. ואתה צריך להיות מאושר, אתה צריך להיות גאה, ואתה צריך לקבל אותה כאילו היא דבר יקר שאין לו תחליף – כי אין לה. אתה מבין?" (עמ' 299)

 יָרלֵה קְלֶפּ, סטודנט לתואר שני בספרות באוניברסיטה בברגן, בן 25, רווק, מתוחכם, מודרני במידה מסוימת, כותב תזה בנושא האונומסטיקה הפרוסטיאנית, שמאמר ספרותי פרי עטו עתיד, אולי, להתפרסם במורגנבלדה (אולי, משום שהם עדיין לא ענו לו, אבל יש לשער שהם בוחנים את המאמר הזה ביסודיות רבה, כי אילו לא רצו לפרסם, כבר מזמן היו משיבים בשלילה.. אבל כרגע עוד אפשר לקוות). ירלה קלפ מקבל בוקר אחד מכתב המבשר לו כי בתאריך זה וזה בשעה זו וזו תנחת בתו בת השבע – שרלוטה איסבל הנסן – אותה לא פגש מעודו, ועליה נודע לו רק לאחרונה, לאחר שהתבקש לעשות בדיקות דם להוכחת אבהות, מלילה אחד אי אז בעברו, עת היה בן 17 והנערה שלמולו בת 15, שניהם שתויים עד אבדן הכרה כמעט; ובכן, תוצאות הלילה ההוא – ילדה בת שבע, שרלוטה איסבל הנסן, עומדת לנחות ביום זה וזה בשעה זו וזו, ועליו לאספה ולהיות עמה שבוע.

להמשך קריאת שרלוטה איסַבל הנסן – תוּרֶה רֶנְבֶּרג

"… אביו חסר ההשכלה ניסה בכל כוחו ללמוד אותו מלכתחילה: האופן הנורא, הבלתי נתפס שבו הבחירות הנדושות ביותר, הפעוטות ביותר ואפילו המבדחות של אדם מביאות לתוצאות שלא עומדות בשום יחס מתקבל על הדעת אליהן עצמן." (עמ' 158)

 מרקוס מסנר, סטודנט שנה שניה בקולג' ווינסברג, לאחר ששנה ראשונה עשה בקולג' הסמוך לביתו, אולם בחר להתרחק ככל שניתן מבית הוריו.

מרקוס מסנר, יהודי, בן יחיד לאביו הקצב (הכשר) השומר על צעדיו ככל שיכול וקצת מעבר, משום שהבן הזה הוא כל מה שיש לו, כל שאפשר לתלות בו תקוות, ולאמו – אשה הטורחת ועמלה, רק שלא לחשוב:

"עבודה – אנשים מסוימים כמהים לעבודה, כל עבודה, מעיקה או בלתי נעימה ככל שתהיה, כדי לנקז את המועקה מן החיים ולהדוף ממוחם מחשבות ממיתות." (עמ' 116)

 והשנה הזו, בקולג' הזה, פיסת חיים. יהודי מן היהודים הבודדים בקולג' הוואספי הזה, שחלק מתכנית הלימודים מחייבת שעת תפילה פעם בשבוע, ויש בה שיעורי ספורט (הכרחיים), וכדאי ורצוי להתקבל לנבחרת (איזושהי נבחרת)..

  להמשך קריאת זעם – פיליפ רות