"וכך נתגלה בבית העלמין של פראג שאנשי הקבלה היהודים הם שעמדו
מאחורי מסעי הצלב במטרה להחזיר לירושלים את כבודה כמרכז העולם, וזאת בסיועם המתבקש, כמובן, של הטמפלרים. .. חבל
שהערבים זרקו את הצלבנים לים, ושסופם של הטמפלרים מכוער כל כך, אחרת התוכנית היתה מצליחה כמה מאות שנים מוקדם
יותר." (עמ' 348)
איש אחד מתעורר בוקר אחד ומגלה שאינו זוכר בדיוק מיהו ומהו, רק שברי
זכרונות מהבהבים בראשו. הוא נוקט בדרך פעולה המוכרת לו מאיזה יהודי גרמני (למרות שהוא שונא יהודים, את זה הוא זוכר),
ומתישב לכתוב את זכרונותיו, אלה המהבהבים, בצורה מסודרת. אולי בדרך זו יחזור אליו זכרונו השלם וידע מיהו ומהו.
הוא איטלקי. הוא חי בפריז. הוא אוהב אוכל טוב עד מצוין. הוא שונא
יהודים. הוא זוכר את סבו האיטלקי, שלימדו שנאת יהודים. וישועים גם. הוא שונא ישועים. הוא גם שונא נשים. מתעב אותן ממש.
מתרחק מהן כמו מאש. את זה הוא יודע.
וכותב. להמשך קריאת בית העלמין של פראג – אומברטו אקו
אקדים ואומר כי בניגוד להיתרים שאני נותנת כאן ביד רחבה לאחרים, ובניגוד למיטב שיפוטי, קראתי בספר הזה עד סופו ולא הפסקתי באותה נקודה שבה היה ברור לי כמעט לחלוטין (בערך במחצית הספר) שאין כאן שום בשורה מיוחדת, שום סיבה להמשיך.
אבל קראתי עד תומו, ויש לי כמה דברים להגיד עליו, בעיקר משום שזכה לכה הרבה תשבוחות – הן במוסף הארץ, והן כאן בפורום מפי שני חברים מכובדים שדעתם מאד נחשבת בעיני.
הספר הזה הינו ספר ביכורים של פיטובסקי, הכותבת על חוויותיהם (חוויותיה?) מבית הספר:
"את מרבית התלמידים בכיתתה הכירה מורן היטב. היא למדה אִתם ביסודי או בחטיבה, פגשה אותם בצופים, בקייטנות שכונתיות ובמסיבות בית הספר בטרם הבינה שכל הדברים האלה הם לא בשבילה. חייהם של חלקם היו קשים. דינה לוי גרה בדירת שני חדרים עם ארבעת אחיה הקטנים והוריה. אחרי הצהריים עבדה בבורגר ראנץ', ואמה לקחה את כל משכורתה לטובת המשפחה. יעקב מלצ'ניק ירה לעצמו בראש בטעות כששיחק ברובה של אחיו החייל. הוא ניצל בנס, ונשאר צלול, רק צלקת ענקית נמתחה על פדחתו. מיכה גירון מצא את גופתה של חברתו שהתאבדה, ומאז ענד את שרשרת הקופידון שהיתה על צווארה, אף שכל הבנים כינו אותו הומו בשל כך. לשאר הילדים היו בעיות יומיומיות: הורים שנטלו תרופות פסיכיאטריות, הורים בטיפולים כימותרפיים, הורים גרושים, הורים לכודים בנישואים אומללים. אלה מקצת המטענים שסחבו הילדים על גבם נוסף על ילקוטיהם." (עמ' 199)
"תולדות האדם הן תולדות אי-ההבנות עם אלוהים, הוא אינו מבין אותנו, ואנחנו איננו מבינים אותו." (עמ' 72)
בכל ספר (מן הספרים הטובים, כמובן) ישנה איזו נקודה – נקודת האל-חזור, שבה הספר תופס את הקורא/ת ומכריח אותו/ה שלא להרפות ממנו יותר (למרות שבהחלט יכול להיות שלקורא/ת היו כמה הרהורי כפירה עד לאותה נקודה). הנקודה הזו היא חמקמקה ונעלמה, ומאד קשה לשים את האצבע ולומר – היא בדיוק כאן; כאן תפס אותי הספר הזה ולא נתן לי לעזוב.
הספר הזה נפתח בסיפורם של אדם וחוה בגן שבעדן מקדם, וכולו כתוב בשפה הסאראמאגואית שאין לטעות בה, וכאן עוד חשבתי אולי להרפות. וטוב שלא. כי קצת אחרי כן הספר הופך למרתק ומעורר מחשבה, כזה שנשאר עמי עוד הרבה אחרי שסגרתי אותו, הרבה אחרי שעברתי לספר אחר.
קין, כידוע לכל מי שאי פעם פתח את ספר בראשית, רצח את אחיו, הבל, משום שאלוהים לא שעה למנחתו של קין, אך את מנחתו של הבל קיבל גם קיבל. קין נענש על ידי אלוהים, אך לא במוות תמורת החיים שלקח, אלא בכך שיהיה נע ונד בארץ, ואות על מצחו, מוגן מפני מבקשי נפשו.
“I stare constantly into the Glass of Time, that magic mirror in which the shifting shadows of lost days pass back and forth in dumb show before the eye of memory.” (p. 517)
אספרנזה (אליס) גורסט, יתומה מאב ומאם, נשלחת על ידי מיטיבתה / אפוטרופוסתה למשימה מיוחדת: עליה להתחזות למשרתת אישית לליידי טנסור, אלמנה בשנות החמישים, אם לשני בנים, אשה עשירה ביותר, יורשת לתואר מבן דודה חשוך הבנים, אשה המבכה במשך שנים את זכר אהובה המת, פבוס דונט, זה שאמור היה להיות היורש של הברון טנסור, אלמלא נרצח, והיא נישאה לאחר, ילדה לו שני בנים, וירשה את התואר כדי שתהא המשכיות לברונות.
אספרנזה גורסט היא המספרת את הסיפור הזה, ומפיה ומ"ספר הסודות" שלה, בו היא כותבת את כל קורותיה, אנו למדים על התפתחות העלילה:
“… it seems to me that I passed a most contented and enviable childhood and girlhood, secure in my own protected world; often alone, but never lonely; and fully alive with myself, where I revelled constantly in bright imagining …” (p. 21)
אלא שכל מנעמי החיים הללו נגמרו; עליה לצאת למשימה שאין היא יודעת עליה דבר, פרט לכך שעליה להתחזות למשרתת אישית, ולהתקבל לעבודה אצל ליידי טנסור. לשם כך מומצאים לה מקום עבודה קודם, מעבידה לשעבר שהיא גם ממליצה נלהבת, ואמצעים לאימות הפרטים הנ"ל.
"כל חיי, אלה שהיטיבו עמי יותר מכול היו המסעות והחלומות; מבין בני-האדם, חיים ומתים, רק מעטים עזרו לי במאבקי. מכל-מקום, אילו התבקשתי לציין, מי היו האנשים שהשאירו את עקבותיהם עמוק בנשמתי, הייתי מונה שלושה או ארבעה: הומרוס, ברגסון, ניטשה וזורבה.
הומרוס היה בשבילי העין השופעת אור, הרוגעת, כמו גלגל השמש, שמאירה את הכול בבוהק פודה. ברגסון הקל עלי את משאן של חרדות-נפש פילוסופיות, לא-פתורות, שׁרָדוּ בי בשחר נעורי. ניטשה העשיר אותי בחרדות חדשות ולימד אותי להמיר את האומללוּת, את המרורים ואת אי-הוודאות בגאווה, וזורבה לימד אותי לאהוב את החיים ולא לפחד מהמוות." (עמ' 5)
אלמלא החליט יובל בן-עוזר להביא, לפני כשנה וחצי, את המוסיקה שכתב מיקיס תאודורקיס לסרט "זורבה היווני" (ואחר כך הרחיב אותה למוסיקה לבלט עם מקהלה ותזמורת) למקהלה שהוא מנצח עליה (ואני שרה בה) ספק אם הייתי קוראת את הספר הזה שוב. אחרי הכל את הספר קראתי אי-אז בשנות העשרה, בתרגום דאז (מסתבר שבינתיים תורגם מחדש, הפעם ישירות מיוונית, בלי התיווך של השפה האנגלית בדרך). ספק אם הייתי צופה שוב בסרט; אחרי הכל יש כל כך הרבה סרטים לראות, כל כך הרבה ספרים לקרוא.
אבל היצירה הובאה אלינו, וצפיתי שוב בסרט, ועתה קראתי שוב בספר הזה, הנפלא, שהוא כולו שיר הלל לרוח האדם החופשיה מכבלים של מוסכמות ואיך צריך לחיות, וכולה חיים. פשוט חיים.
כבר הרבה זמן שלא סיימתי ספר בכמה שעות; למען האמת, אני לא ממש זוכרת מתי זה קרה לי בעבר, בודאי שלא בעבר הקרוב.
אבל היה יום כיפור והקדשתי את מירב זמני לספרים, וגם הספר זה בהחלט מרתק. אז הנה, עברו כמה שעות ועוד ספר נסתיים לו.
אבל לפני שאדבר על הספר, אני רוצה לדבר על העטיפה; לפני כמה שנים התקיימה בתל-אביב, בביתן הלנה רובינשטיין, תערוכה בשם "לינה משותפת", תערוכה קבוצתית של אמנים ילידי קיבוצים. כבוגרת אותו מושג "לינה משותפת" ביקרתי בתערוכה, וכמה דימויים נחרתו בזכרוני מאז. אחד מהם – שורת המגבות התלויה על הקיר (בגן) מופיעה כאן על העטיפה, וכמו נושאת אותי עמה אל עברי / עברינו כולנו, אלה שגדלו בקיבוץ.
ולספר עצמו. נילי, גיבורת הספר, בת קיבוץ בעמק יזרעאל, מתגוררת בירושלים עם בעלה ובתה. בעלה ה"מתחזק" מודיע לה כי הוא עוזב את הבית, משום שהוא צריך את הזמן הזה לעצמו ולאלוהיו. עזיבתו של אבנר את הבית פוערת פצע ו"זורקת" את נילי לימי ילדותה בקיבוץ, עת אביה התנכר לה, לאחר מות אמה, והיא גדלה אצל דודיה. זאת אומרת, גדלה, כמו כל הילדים בבית הילדים, אבל ה"חדר" אליו הלכה בשעות הערב היה החדר של אחי אמה המנוחה ואשתו. יחד עמה היתה מגיעה תמיד שלומית, אחותה הגדולה, שהיתה ממשיכה לאחר מכן לחדר של אביהן. נילי אף פעם לא קראה לו אבא, אלא רק יצחק. למרות שהיו נסיונות מכמירי לב למשוך את תשומת לבו, נסיונות שנענו באדישות חוזרת ונשנית.
אל סוף הספר הזה כבר הגעתי בשארית כוחותי, משוועת לאוויר לנשימה; ואני הלא למודת סבל ספרותי, כזה הבועט בקרביים וגורם למועקה כבדה.. אבל הספר הזה מתעלה על כולם. אין בו רגע אחד של חסד, אין בו חמלה. יש בו רק צער וכאב, וסיוט מתמשך.
איראן שלאחר המהפיכה החומייניסטית, בתקופת המלחמה שבין איראן לעיראק, מלחמה שגבתה חייהם וגופם של כה רבים… הקולונל, איש צבא לשעבר בצבאו של השאה, שבניו היו שותפים, כדרך צעירים רבים למהפכה כנגד השאה:
"… הנעורים.. הנעורים.. אי אפשר לומר על הצעירים שהם עסוקים ברווח של עצמם. כל צעיר מחפש במהפכה את האמת שלו, את האמת הקיומית שלו; וחוץ מזה, בשביל הצעירים מהפכה היא הריגוש העילאי. בשיאו של הריגוש הזה, הצעיר דומה ליונה שנוסקת אל עבר השמש ועפה גבוה כל כך עד שהיא נשרפת בלהט השמש, כזה הוא בדיוק שיא האמת של הנעורים! כך קרה שהמהפכה לקחה אליה את הילדים שלי ועכשיו אני לא מצליח אפילו לדמיין באיזו נקודת שיא נשרף או עדיין עולה בלהבות כל אחד מהם. אוי.. אוי לשכנַי או לבני עירי או לבני מולדתי אם אחד מצעיריהם יחזור שרוף למחצה מאזורי האש וימצא שהאמת שלו אינה אלא שקר ואמונות טפלות." (עמ' 12 – 13)
ועכשיו – עכשיו דופקים על דלתו ולוקחים אותו אל בתו הצעירה המתה – פרבאנה, כדי שיקברה עד הבוקר. כדי שלא תהיה הלוויה גדולה. בבית עמו רק בנו – אמיר – שהיה שותף לאותם מהפכנים צעירים, שקיוו להביא עולם חדש וטוב יותר, ועכשיו דעתו טרופה עליו, אחרי שישב בכלא ועונה שם, למרות אילן היוחסין שלו, מתישהו איבד את אשתו, מתישהו היה שותף למעשי הרג:
