"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה" (טולסטוי – אנה קרנינה)
(המשפט הזה מלווה די הרבה סקירות שכתבתי, וגם את זו, מסתבר)
עלמה – פסיכולוגית מבוקשת למדי מכנסת, מדי רביעי בערב, כמה וכמה הורים המבקשים לטפל / להבין את ילדיהם; ישנם שם אילן, תסריטאי ב"קשת" שיבש, אולי, מעיין יצירתו, יחד עם ענת, אשתו, דוגמנית, ולהם שני בנים – מיכאל, נשוא פנייתם, ילד קשה, פראי, אלים במידת מה, פוגע, בלתי נאהב בעליל, ועילם, הצעיר, המתרפק, הרך, הנעים. דני – איש הפוליש, ורונית, אשתו, מורה, הורים לנטע שכבר בגיל 14 יש לה חבר חייל, הנשאר ללון בביתה-ביתם, למורת רוחם של ההורים, וסיוון, הצעירה המגלה נטיות אנורקטיות.
ישנה גליה, הנשואה לרון, שלא בא למפגשים, ולהם בן מרחף "אסטרונאוט" שכזה. גליה הנאבקת במשקל גופה ובדימוי עצמי נמוך ביותר. שותפה של גליה – דורי, הומוסקסואל, אב חדש לפעוט, ולו, לדורי, מערכת יחסים מאד מורכבת עם אמו של הפעוט.
ואחרונה – זוהר, אם חד-הורית (מבחירה) לאביגייל, שנדמה לה שהיא כה חסרה דמות אב, עד שהיא מנסה לחפש לה איזשהו פיצוי על החוסר הזה. "… אי אפשר לפצות ילד על מה שמעולם לא הכיר. אנחנו מפצים את הילדים על מה שנדמה לנו שלא קיבלו, על מה שאנחנו לא נתנו להם, אבל אולי… אנחנו צריכים לפצות אותם על מה שדווקא כן קיבלו מאיתנו." (עמ' 14)
מה אנחנו יודעים על הורינו? מה אנחנו באמת יודעים על הורינו?
שנולדו בתאריך מסוים באיזה מקום, שהתחתנו, שעובדים או עבדו באיזו עבודה, שילדו אותנו ואת אחינו ואחיותינו, שדאגו לנו כך או אחרת…
אבל מה באמת אנחנו יודעים עליהם? מה אנחנו יודעים על המחשבות הנסתרות, הסודות הקטנים, העניינים שמטרידים אותם (חוץ מלהיות הורינו); מה אנחנו יודעים עליהם כבני אדם, במנותק מהיותם הורינו?
"אמי טבעה בלילה של ה- 23 במאי, יום הולדתי…" כך פותחת דֶלְיָה, המספרת, את "אהבה מטרידה". האם – אמליה – היתה בדרכה מנאפולי לרומא, כפי שעשתה מדי פעם, נושאת עמה מתנות ליום ההולדת של דליה, אולם מעולם לא הגיעה.
דליה, שעם השנים רחקה מאמה, ולא רצתה באיזשהו קשר עמוק במיוחד עמה, מגיעה לנאפולי ללוויתה של אמה, וביום הזה וביום שלאחריו מתחילה להכיר, בתחילה בניגוד לרצונה, את האשה הזו שילדה אותה פעם, להכיר ולהזכר.
אל תנסו להשיג את הספר הזה; בהוצאה אזל מזמן ואפילו לשבוע הספר לא הוציאו. גם בחנויות הספרים, אפילו המשומשים לא נמצא (עברתי אותן, את החנויות ברחוב אלנבי, אחת אחת). אין. פשוט אין. אולי בספריה.
אולי משום שזהו מסוג הספרים ששומרים לקריאה חוזרת, מעמיקה קצת יותר. אולי משום שהוא יפה כל כך, וכל כך חבל לוותר עליו..
סמילה יספרסן, אשה צעירה, חציה גרינלנדית (מצד האם) חציה דנית (מצד האב) מתגוררת בדיור מסובסד ממשלתי בקופנהגן, כזה המיועד לנידחי החברה. ובעצמה היא סוג של נידחת. כמי שגדלה בגרינלנד, והובאה, בעל כרחה משהו, לדנמרק בנעוריה; נאלצה להתמודד עם הדעות הקדומות וההתנשאות על הגרינלנדים.. סמילה זו היא גיבורת הספר והמספרת שלו.
בן השכנה, אסיאס, ילד גרינלנדי אף הוא, מסוגר, אולי בעל לקות מסוימת, נופל מן הגג. "תאונה" היא הגירסה הרשמית, אבל סמילה לא מקבלת אותה ומתחילה לבדוק ולחקור, כי לא ייתכן שנפל, כך סתם מן הגג.
הדרך המקובלת לבדיקה שכזו, היא להגיש תלונה, ואז המשטרה מחויבת לחקור. אלא שסמילה, מבלי משים פתחה כאן תיבת פנדורה, ומתוכה עולים עוד ועוד שדים וצרות, תעלומות, סיפורי מסעות לשדות הקרח האינסופיים, משלחות, כסף, כבוד, מוות מסתורי ועוד ועוד.
תלונתה של סמילה גם מפנה כלפיה כמה זרקורים מן הסוג שהיתה מוותרת עליהם, כאלה ההופכים אותה ל"מבוקשת לחקירה" מצד אחד ולמטרה למתנקשים מן הצד האחר.
את יעל הדיה הכרתי ב"עדן", שמאד אהבתי (אני כבר לא כל כך זוכרת למה בכלל קניתיו), ו"סימנתי" לי לחזור אליה. ומשהזדמן לי "תאונות" (נדמה לי שבאיזו מכירה מיוחדת באיזה בית), לקחתיו.
יונתן לוריא, סופר מצליח ואהוב למדי, בשנות הארבעים לחייו, אלמן מזה מספר שנים, אב לבת מתבגרת – דנה, פוגש את שירה, סופרת של ספר אחד (בינתיים), צעירה ממנו בעשור, אצל איזו חברה משותפת, רונה, אם יחידאית, שבתה תמר היא חברתה הטובה בבית הספר של דנה.
(וכל איזכורי השמות שלהלן, אינם אלא כדי להוכיח לעצמי שאפשר לסיים ספר ולזכור מיהו מי, בלי להתבלבל בכלל).
לשירה אב מזדקן המאבד אט אט את כוחו ובריאותו; ליונתן אם מזדקנת ההולכת ודועכת.
סיפור על החיים, היומיומיים, כמו של כולנו, שאין בהם כמעט דרמות גדולות, רק חיים מיום ליום. אהבה מהוססת, זכרונות מאהובה שמתה, מאם שמתה, התמודדות עם זיקנת ההורים, עם גיל ההתבגרות (האיום ונורא), עם חבורת ה"מקובלות", עם הפחד מן הפרידה מן הבית, אפילו ליום או יומיים.
והכל הכל בשפה עשירה ובלתי מתיפיפת, שכן הדיה לא עושה הנחות לגיבוריה, ללבטיהם, לפחדיהם, לקנאות הקטנות, לשמחות, לאהבות, לחברויות.
צריך יכולת מיוחדת, כשרון מיוחד לספר סיפור חיים כה פשוט, כה יומיומי בדרך שכזו, מעניינת, מרתקת, מעשירה. והשפה, הו השפה כה מדויקת, עד כאב כמעט.
ציטוט אחד, רק כדוגמה: "ראשה היה ריק ממחשבות – משאית עפר שכבר פרקה את פסולת מילותיו של היום שעבר ועדיין לא העמיסה את שפתו של היום החדש." (עמ' 533)
הילד של המכשפה הוא בעצם לא הילד שלה, אלא תינוק מכוער להפליא שהושאר עבורה בסל על ידי לא נדע מי, משום שנראה כמו שדון קטן, ועל כן מתאים למכשפה.
והיא, בניגוד לכל הגיון בריא, במקום להפטר ממנו, או לאכלו, או לחפש לו איזה בית יתומים הגון, פתאום מתעוררים בה רגשות אמהיים והיא מחליטה לאמץ אותו לבן.
כמובן שלמכשפה שכמותה אין באמת הכישורים להיות אם, וגם לא הסבלנות והיכולת.. בינינו, לאיזו אם צעירה יש את כל אלה; שלא לדבר על העיסוקים הרבים שלה, המחייבים המצאותה בכל מיני מקומות חשובים במועדים קבועים מראש, שאינם ניתנים לדחייה (כמו כל אשת קריירה בימינו).
היא לוקחת לילד מטפלת.. בעצם, אומנת – דובה גדולה, ואחר כך מורה שהוא שד נורא ואיום, אבל בעל כישורים מעניינים (כן, כמו כל מיני הורים שלוקחים מטפלות, או שולחים את הילדים למעונות, ואחר כך לבית הספר, שם יש מורים מצוינים וגם כאלה שהם לא ממש…).
באיחור ניכר הגעתי אל הספר המצוין הזה, הכה סאראמאגואי; אלא שבספרים שכאלה, אין משמעות לזמן בו הם נקראים, וכוחם יפה בכל זמן.
בארץ אחת, שאין לה שם, ביבשת אחת, שאינה מוזכרת, מפסיקים האנשים לראות. עולמם אינו חשך עליהם, אלא, להיפך, הופך מואר עד סמאון. זה מתחיל באיש אחד, וכמו להגדיל את הכאוס, מתגלה עיוורונו כאשר האור ברמזור מתחלף לירוק, ומכונית אחת, זו שבה נוהג העיוור הראשון (וכך יכונה עד סופו של הספר), אינה זזה ממקומה.
אחר כך, כל האנשים עמם בא במגע, וכל האנשים שבאו עמהם במגע, כולם כולם מסתמאים בהדרגה, כמו במגיפה.
בתחילה נדמה לשלטונות כי ניתן לשלוט במגיפה אם רק יבודדו את נשאיה, מה גם שאחד הניגפים הראשונים הינו רופא עיניים, אליו הגיע העיוור הראשון, והוא – הרופא – יש לו אחריות לדווח ולהודיע למנהליו, ולמשרד הבריאות…
וכמו שבימי קדם הורחקו המצורעים אל מחוץ למחנה, מאותר מיד מתחם בו ישוכנו העיוורים החדשים באגף אחד, ובאגף האחר כל אלה שבאו עימם במגע והריהם חשודים בהיותם נשאים, בעלי פוטנציאל הדבקה מצד אחד, ואפשרות להתפרצות הסמאון גם אצלם.
פיצקי ואחותו הבכורה ליליה גדלים בקיבוץ אחד, נידח, בדרום.
לא, זה לא עוד ספר על הקיבוץ, על נפלאות או מוראות הלינה המשותפת והשיוויון והשיתוף, אלא על הפרטי והאישי בקיבוץ; הקיבוץ המהווה רק תפאורה לסיפור שהוא, בעיקר, עצוב ומלא געגועים.
פיצקי ואחותו נאחזים איש ברעותו (הוא מתגנב אל חדרה בבית הילדים מאוחר בלילה, מרוב בדידות) משום שאין להם אנשים אחרים להאחז בהם. האב נעדר תמידית (כמעט) ואחר כך נעדר לגמרי מחייהם. האם – שהיתה לה ילדות "תלושה" משל עצמה, ואחר כך נחלשת ובריאותה מדרדרת. והם נשארים רק איש לרעותו, אחות לאחיה.
יחד כנגד או ממול לכל העולם.
יש בו, בספר הזה, עברית נפלאה, עם המצאות חדשות ומשחקים בשפה, והכל ביומן-רומן שכותב פיצקי עליהם, על חייהם, ומבטיח לספר את האמת. "לי אין שום דבר נגד מילים, וזה ברור, אבל מה שמעניין אותי באמת, גם כקורא, זה בני האדם עצמם, לא המילים ששופכים עליהם." (עמ' 10).
ויש בו, בספר הזה, הרבה געגועים ובדידות ועצב, הרבה עצב; ופיצקי מוכרח לספר את הסיפור כדי שיוכל להניח לסיפור, למלים ולהתחיל לחיות.
