קריסטין לוורנסדטר (בתו של לוורנס, זה פירוש השם) היא נערה צעירה בנורבגיה של ימי הביניים, חיה בכפר אחד שבו משפחתה נחשבת ומיוחסת (ואף עשירה, באופן יחסי, כמובן).
ימי הביניים בהם נשים עברו מחזקתם של האבות לחזקת הבעלים, ואף קריסטין מיועדת לאיש, שנחלת משפחתו קרובה לנחלת משפחתה, והאיחוד הזה בין שני הצעירים נעשה מתוך חישובי מעמד וחישובים כלכליים. (ממש כמו כל נישואין לאורך מאות בשנים).
קריסטין, בעלת נפש צעירה ותאבת חיים, קרובה לאביה והוא אליה, בעוד אמה מסתובבת מרת נפש, בדרך כלל, אולי משום שאיבדה ילד אחרי ילד.
אדוקים בדתם, מקיימים את כל המצוות ואף מחמירים בהן, וקריסטין – נפש צעירה ותאבת חיים, מגלה עניין בשכנה, בן האכרים, ממעמד נמוך מעט משלה; בעצם – את העניין שגלתה בו תגלה בנפשה רק בשלב מאוחר יותר של חייה, כאשר תאורס לאיש שאין היא אוהבת.
קריסטין – נפש צעירה ותאבת חיים מבקשת לה לאיש אדם שהיא אוהבת, ולא האיש שלו היא מאורסת והסכמים נחתמו בין המשפחות.
אירופה של לפני ואחרי המלחמה הגדולה, שלימים תיקרא מלחמת העולם הראשונה, דרך חייהם של שני חברים: ז'יל וז'ים, האחד צרפתי, השני אוסטרי, האחד יהודי, השני קתולי.
שניהם נפגשים בפריס, שניהם נהיים חברים "לחיים".
שניהם מחזרים אחרי אותן נשים, בדרך כלל ז'ים "זוכה" וז'יל זז הצידה.
עד שמגיעה קאת, מושא אהבתו של ז'יל, ההופכת לאשתו, ולאחר מכן לאהובתו של ז'ים, בהסכמתו ובברכתו של ז'יל.החיים בשלושה, כנגד כל המוסכמות, גם של ימינו! האהבה הבלתי מתפשרת, התשוקה, הקנאה, הכאב.
ובין השורות מצטייר אורח החיים באירופה של בין המלחמות; אורח חיים שיש בו הנאות קטנות וגדולות, נדודים בין בתי קיץ וחורף, חופשות ארוכות.. אורח חיים שניתן רק להתגעגע אליו בעולם שבו הכל מואץ וזריז, והישגי.
הספר הוא מעין אוטוביוגרפיה של מחברו – רושה, בן דמותו של ז'יל, יחד עם הסופר היהודי פרנץ הסל – בן דמותו של ז'ים.
עכשיו לא נותר לי אלא להשיג את הסרט, בבימויו של טריפו, ולצפות אף בו (עוד פריט ברשימת ה"בושה").
אפשר
ז'יל וז'ים – אנרי-פייר רושה. תרגום (מצוין) ואחרית דבר: מנחם כרמי.
הוצאת: ספרי עליית הגג. ידיעות אחרונות. ספרי חמד. (254 עמודים)
"זה דבר מעניין איך הנפש עורכת עבורנו את הזיכרון, אני חושב לעצמי, איך היא מסננת את הדברים שמבחינתה אין בהם שום צורך. איך לפעמים אדם זוכר רגע אחד אבל לא זוכר את זה שקדם לו או את זה שבא מיד אחריו." (עמ' 86)
דבר מעניין קרה לי בספר הזה; פתאום "נזרקתי" אחורה, ליום הראשון שלי בבסיס אחד, אי שם בסיני, איך הלכתי למלא את "טופס הטיולים" המפורסם, בליווי מש"קית הת"ש, והרגשתי איך גרוני נחנק מדמעות.
ההרגשה הזו, של חוסר אונים כמעט מוחלט, חוסר יכולת לשנות, היות חלק מה"מכונה" הצבאית, זו הלוקחת אנשים בצבעים שונים, עם דעות שונות, עם אהבות שונות וחוויות שונות, והופכת אותם ל"חיילים" הנראים כאילו נוצקו בתבנית אחת, בעלי מוטיבציה אחת, חדורי רצון אחד.
"… יש כאלה, והם רבים, שחושבים שהצבא זאת חוויה 'מכוננות', 'נהדרת', 'מחשלת'. איזה טמטום." (עמ' 26)
סביב החוויה הזו, של ההימעכות על ידי הגוף הגדול והמסורבל הזה, הנקרא "צבא", נע ספרו המצוין של יאיר אסולין.
המספר מתאר את העובר בראשו ביום אחד, בנסיעה אחת, אל הקב"ן, אל הדרך שהיא אולי החוצה מן הצבא, על כל המשמעות הנלווית לכך מבחינה חברתית ואישית.. אבל הוא לא יכול יותר; הצבא הזה, שלוקח אל תוכו את כולם ומנסה לתת להם דמות אחת, שאין לו הכלים לטפל בחריגים מכל סוג שהוא, הביורוקרטיה, האדנות, ה"עבד כי ימלוך".. החוויה המכוננת של רובנו, והפרשנות האישית של כל אחד.
ככה זה; מלחמות הן דבר רע. ככה זה. מלחמות הן דבר מתועב. ככה זה. אנשים מתים. ככה זה.
אנשים מתים בדרכים משונות. ככה זה. אנשים חפים מפשע מתים בדרכים משונות. ככה זה.
מלחמות הן דבר מתועב.
ככה זה.
קורט וונגוט חיל אמריקני צעיר במלחמת העולם השנייה, נפל בשבי הגרמנים והיה בדרזדן בעת הפצצתה על ידי כוחות הברית. בית מטבחיים 5 הוא בית המטבחיים שבמרתפו שהה כשבוי, בעת ההפצצה ההיא, וכך ניצלו חייו יחד עם עוד מספר שבויים שהיו עמו, ושומריהם. בית מטבחיים 5 הוא מעין ממואר / אוטוביוגרפיה הסובבת סביב ההפצצה ההיא על העיר דרזדן; הפצצה שלא ברורה תמיד מטרתה הצבאית, או אולי היתה זו נקמה בלבד? ובכל אופן תוצאותיה היו, לכל הדעות, קשות ומזוויעות למדי.
וכמו שוונגוט אומר – ככה זה.
בילי פילגרים, גיבור הספר, אופטומטריסט, מחפש איזושהי משמעות לכל אותן חוויות, משמעות שתהא מעבר ל- "ככה זה". נע ונד בעולם, מוצא מפלט בבריחה לעולמות דמיוניים שהוא משוכנע שהם חלק מעולמו האמיתי, כי רק ככה אפשר להתגבר, במידה מסוימת, על חוסר התוחלת שבחיים ובעיקר במוות.
כשסבא וסבתא שלי רצו לדבר בשפה שהילדים לא יבינו, הם דברו ביידיש. כשבכורתם, שלימים תהיה אמא שלי, התחילה להבין יידיש, הם עברו לפולנית. ככה אמא שלי לא למדה יידיש אף פעם, ומשום כך גם אני לא. טוב, כמה מושגים בכל זאת נטבעו בנו כמו וואס ברענט, שזה – מה בוער, או ווי גייס טו, שזה לאן את הולכת… כאלה.
ועוד כמה מלים וביטויים רכשתי לי פה או שם, וכשהתחלתי לשיר בגרמנית הבנתי עוד כמה מלים..
אבל את הניגון, הניגון של היידיש, יודע ומכיר כל יהודי כמעט. כי קראנו את מנדלי בתרגום לעברית, ואת שלום עליכם (שאז קראו לו שולם עליכם), ואפילו סופרים שכתבו בעברית, כתבו בניגון הזה – היידישאי.
אז הכרתי אותו, את הניגון היידישאי, כמעט כאילו שידעתי והבנתי יידיש.
אולי משום כך, ספרו זה של מתן חרמוני – היברו פבלישינג קומפני – ידע מיד לנגן על המיתרים הנכונים שבלבי, משל חזרתי הביתה.
היברו פבלישינג קומפני הוא המוציא לאור של ספריהם של הסופרים היידים בניו יורק שבאמריקע, וגיבור הסיפור – מרדכי שוסטר, יתום, שנדד מאירופה לניו יורק, שם חיה אחות אמו ומשפחתה, בלואר איסט סייד של ניו יורק, ויהודים – אתם יודעים – יש להם מקום בלב ובבית לקרובי משפחותיהם המגיעים מן היבשת הישנה.
קחו נערים צעירים, בני שמונה עשרה, שעורקיהם מפוצצים בהורמונים, וגייסו אותם לצבא.
לא סתם מגייסים לצבא נערים בני שמונה עשרה, שעורקיהם מפוצצים בהורמונים. כי כשההורמונים שוצפים בהם, ואינם יודעים לאן להוליך את הרגשות וההתרגשויות, כשהגוף עוד לא לגמרי הסתגל לגודלו החדש והמוזר, זה בדיוק הזמן לקחת אותם ולשטוף את מוחם בתאוות המלחמה, בתאוות הסדר, באלימות המוסדרת על ידי הריבון.
ואם אין בדיוק מלחמה (כי לא תמיד יש בדיוק מלחמה כשבני השמונה עשרה שעורקיהם מפוצצים בהורמונים, מגוייסים לצבא) אזי תופנה האלימות הכבושה למקומות אחרים, לעתים כלפי חוץ, נאמר – כלפי העם הנכבש, לעתים כלפי פנים – מפקדים כנגד חייליהם, וותיקים כנגד חדשים, קומבינטורים כנגד אלה שאינם, גולני כנגד גבעתי ולהיפך…
"כשאתה טירון מניאק, הקטע הכי קשה זה שאתה אף פעם לא יודע מאיפה זה יבוא, אתה רק יודע שזה יבוא, וכשזה יבוא זה יהיה כואב. ככה זה.
אתה לומד לפחד בלי לדעת מתי, ממה או ממי. את יודע גם שאתה צריך לפחד רוב הזמן ומכולם. כל חייל בבסיס שהוא לא טירון נרא לך כמו משהו שזכותו לתזז לך את הצורה, וזה לא משנה אם זה סתם טבח או שק"מיסט בבסיס, המד"סניקית או החובש הפלוגתי. כל מי שהוא לא אתה או אחד מהחברים שלך, נראה לך כמו אחד שיכול לזיין לך את הצורה. כמו אחד שכבר עשה את זה, ועשו לו את אזה, ועכשיו הגיע הזמן שלו לסגור חשבון.
נדמה כאילו חדשות הימים האלה נכנסו לתוך הספר הזה, או יצאו ממנו – הרודן מודח על ידי אלה שמאסו בשלטונו המושחת, ועתה יש ציפיות לדמוקרטיזציה או דמוקרטיה… אבל מנגד נשמעים קולות הטוענים כי היציבות תושג רק עם המשכיות, אחרת אנו צפויים לכאוס.
קליגולה הוא הקיסר שנרצח ובמקומו מונה קלאודיוס, המספר, דודו – אחי אביו של קליגולה. קלאודיוס הנכה, שנחשב ימים רבים לשוטה, מאוס על אמו, על סבתו, על כולם כמעט, משום מראהו, גמגומו..
קלאודיוס שהאמין באמת ובתמים בקיומה של הרפובליקה, שבחר לבלות את חייו בחיפוש תעודות ובכתיבת ספרי הסטוריה, שדחק עצמו תמיד לפינה כדי שלא יתבלט, שלא יחשדו בו, שלא ירצח או יעונה או יאסר.
כי קליגולה, וטיבריוס לפניו חשדו בכל, חשו כי הכל זוממים כנגדם, פחדו מתככים וממזימות סתרים; גם מסמכים מזויפים נשלחו ונעשה בהם שימוש, שלא לדבר על מינויים בכירים בצבא… אופס, שוב נדמה כי עניינים עכשוויים לגמרי עשו דרכם לתוך ספר בן כשמונים שנה.
ולעם מספקים לחם ושעשועים, לחם ושעשועים; שלא ידע, שלא ישים לב לעניינים האמיתיים הקורים "מעליו". "קליגולה היה בן עשרים וחמש כשנעשה קיסר. רק מעט פעמים, אם בכלל, בתולדות העולם, היה נסיך ששבחו נישא בהתלהבות רבה יותר בעלותו לשלטון, או שהיתה לו קלה יותר המשימה לרצות את משאלותיו הצנועות של עמו – רק שלום ובטחון".
ככה זה; מלחמות הן דבר רע. ככה זה. מלחמות הן דבר מתועב. ככה זה. אנשים מתים. ככה זה.
כשסבא וסבתא שלי רצו לדבר בשפה שהילדים לא יבינו, הם דברו ביידיש. כשבכורתם, שלימים תהיה אמא שלי, התחילה להבין יידיש, הם עברו לפולנית. ככה אמא שלי לא למדה יידיש אף פעם, ומשום כך גם אני לא. טוב, כמה מושגים בכל זאת נטבעו בנו כמו וואס ברענט, שזה – מה בוער, או ווי גייס טו, שזה לאן את הולכת… כאלה.
קחו נערים צעירים, בני שמונה עשרה, שעורקיהם מפוצצים בהורמונים, וגייסו אותם לצבא.