בעמ' 202, קצת לפני הסוף, נשברתי; אלמלא ישבתי בפארק, מקום פומבי לכל הדעות, כנראה הייתי נשטפת בדמעות וביפחות, עד שהייתי נרגעת.

אבל בפארק, אתם יודעים, אנשים מסתכלים…

בעמ' 202 מתארת יעל נאמן את השבר מן היחד אל היחיד, שבר שאפשר להשוותו, מבחינתה, רק לרעידת אדמה אמיתית ומוחשית שהתרחשה בסמוך לו.

ולא היה לידי אף אחד, באותו רגע (היו אנשים וילדים, עוברי אורח, אבל אף לא אחד שהוא קרוב) כשקראתי את השורות הללו; וגם אם היה – הרי כל חברי מן השנים האחרונות, שרשיהם נטועים בעיר, ואיך יבינו את השבר הזה, מן היחד – ליחיד:

 "לפעמים, אחרי שעזבנו, ניסינו לספר את סיפורנו לעירוניים. לא הצלחנו להעביר את הסיפור, לא את העלילה ולא את הטון. קולנו צרם, כמו זיוף החלילית של ילדותנו, גבוה מדי או נמוך מדי. התייאשנו באמצע. המילים נפלו חלולות בינינו לבין העירוניים, כמו העיניים שנפלו ממסרגותיהן של אמותינו בשיחת הקיבוץ, שותקות לצד הגברים המדברים.

דיברנו ברבים. כך נולדנו, כך גדלו מבית החולים ועד עולם. אופקינו משונים ועקומים." (עמ' 10)

להמשך קריאת היינו העתיד – יעל נאמן

שביל פירורי הלחם הוא השביל שסימן הנזל לו ולגרטל, כדי שיוכלו לחזור הביתה אחרי שאביהם הובילם ליער, במצוות האם החורגת.

אלא שהציפורים אכלו את פירורי הלחם,  ואי אפשר היה למצוא את הדרך הביתה, רק ללכת לאיבוד.

 לקים סוניי לא היה גם שביל של פירורי לחם; אמה השאירה אותה בשוק ואמרה שתחזור לקחת אותה.

ולא חזרה.

נותרה רק ילדה בת שלוש, לבדה, מחכה לאמה שתשוב.

ומשלא שבה יום ולילה ויום, נלקחה הילדה לבית היתומים, ומשם – כדרך ילדים קוריאניים לא מעטים שהוריהם מפקידים אותם בבתי היתומים כדי שימצא הזר שיאמץ אותם ויתן להם חיים טובים יותר, משם נלקחה קים סוניי על ידי זוג אמריקני בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, היא וילדה נוספת – לגדול בארצות הברית של אמריקה, כילדה אמריקאית לכל דבר.

 קים נלקחה ללואיזינה, ונהייתה לה משפחה חדשה – עם סבא וסבתא, הורי האם המאמצת (האם החורגת?), וסבתא רחוקה יותר, במדינה אחרת.

  להמשך קריאת שביל פירורי הלחם – קים סוניי

על מה אתם חושבים כשאתם חושבים על אפריקה?

על פילים וג'ירפות? על אנשים כהי עור? על סוונות וג'ונגלים?

ואולי על יבשת שחולקה למדינות בסרגל, פסים לאורך ולרוחב, על ידי הכובשים האימפריאליסטים הלבנים?

 ועל מה אתם חושבים כשאתם חושבים על ראלי דקאר? על מרוץ מכוניות מרהיב עם מצלמות מלוות? על הרפתקה מרהיבה ל"גברים אמיתיים"?

ואולי על זיהום וניצול מדינות עניות ביותר?

 שבטי הטוארג הוא שבטי רועים נודדים המתגוררים בעיקר במדבר סהרה; גאסל סאיה, בנו של גיבור עממי טרגי, שמת זה מכבר ומשפחתו נאלצת לנדוד לפינה נידחת כדי להמשיך ולהתקיים.

הם מצליחים, במאמץ אדירים, לחפור לעצמם באר המספקת את צרכיהם בצמצום, ולחיות על משאבים דלים ביותר.. עד שיום אחד מגיע אליהם, בטעות, נהג אחד מכלי הרכב המשתתפים בראלי דקאר.

 והנהג הזה, המתיחס לתושבי המקום כאל ברברים חסרי תרבות וחסרי חשיבות (כי הרי מה חשיבותם של כמה בדואים עניים החיים בפאתי עולם?) ושופך שמן לתוך הבאר, זו שחפרוה בקושי, זו שבלעדיה אין להם חיים.

להמשך קריאת עיניים של טוארג – אלברטו וסקז-פיגרואה

"אומנם סוף חלש ותפור בחוט גס אינו דבר נדיר בקולנוע, בתיאטרון ובספרות. הסיומים הם בדרך-כלל נקודת-התורפה של סרטים ורומאנים."

 יאיר מוזס, במאי סרטים לא צעיר, ידוע ומוכר, מוזמן לסנטיאגו דה-קומפוסטלה לכבוד רטרוספקטיבה מסרטיו, ולקבלת פרס הוקרה צנוע.

עמו מגיעה לכינוס מי שהיתה השחקנית ברוב או בכל סרטיו, ויש ביניהם קרבה רבה.

מעל מיטתו /מיטתם תלויה תמונה הטורדת את מנוחתו, משום שיש בה משהו המזכיר לו איזה סרט שעשה פעם, והוא מוכרח לדעת מהי התמונה הזו, שתחזור ותופיע לאורך הספר כולו.

 אין הוא יודע אלה סרטים יוקרנו בכינוס, ונכונות לו הפתעה אחרי הפתעה; הסרטים המוצגים הינם סרטיו המוקדמים, שכבר עברו כמה עשרות שנים מאז נעשו, ואין הוא זוכר את כל עלילתם, מה גם שהמבט המבוגר על סרטיו דאז מוסיף עוד רובד להפתעה ולהבנה.

 אחר כך הוא חוזר לארץ, אבל הרטרוספקטיבה מלווה אותו גם בשובו, והופכת, בדרך מסוימת, לרטרוספקטיבה של חייו המוקדמים, חייו סביב עבודתו המוקדמת.

להמשך קריאת חסד ספרדי – אברהם ב. יהושע

הסיפור האחרון – זה הנושא את שם הספר – "יותר מדי אושר" – קרוב יותר לנובלה מאשר לסיפור קצר. מעבר לכך – הסיפור עצמו הוא הפתעה אמיתית; אחרי סיפורי קנדה מן המאה העשרים, מופיע פתאום סיפורם של הגולים הרוסיים בפאריז במאה ה- 19, דרך עיניהן של דמויות אמיתיות מן העבר.

אבל תיכף נגיע לזה גם.

 ספר שמופיעה בו פיסקה כמו זו: "בכל שנה, כשאתה ילד, אתה נעשה אדם אחר. בדרך כלל זה קורה בסתיו, כשאתה נכנס שוב לבית הספר, מתיישב במקומך בכיתה הגבוהה יותר, זונח מאחוריך את הערבוביה הנרפית של חופשת הקיץ. ברגעים אלה אתה חש בשינוי במלוא חדותו. אחרי כן כבר אינך בטוח בחודש או בשנה, אך השינויים נמשכים למרות זאת. במשך תקופה ארוכה העבר נושל ממך בקלות וזה נראה תהליך אוטומטי, תקין. ההתרחשויות בו אינן נעלמות דווקא אלא מאבדות את חשיבותן. ואז יש סיבוב חד אחורנית, וכל מה שתם ונשלם צץ שוב במלוא חיותו, תובע תשומת לב, אפילו רצה שתעשה משהו בקשר אליו, אם כי ברור לגמרי שאין בכל העולם הזה אפילו דבר אחד שאפשר לעשות." פיסקה כזו, כל כך מדויקת, שאינה אלה הקדמה לסיפור (ילדות משחקות), כל כך יפה, המתחברת לכל נים בנפשו של כל מי שאי פעם היה ילד, פיסקה כזו אינה יכולה להופיע אלא בספר נפלא בהחלט.

להמשך קריאת יותר מדי אושר – אליס מנרו

ניפגש במקום שאין בו חשיכה הוא משפט מפתח בספר הזה, ומשמעותו מתבהרת רק לקראת סופו של הספר – לא מקום בהיר וטוב, שאין החשיכה מעיבה עליו כלל, אלא חדר חקירות המואר 24 שעות ביממה, כדי לבלבל, כדי להקשות, כדי לענות את הכופרים בעיקר.
את 1984 קראתי לראשונה בימי נעורי, בבית הספר התיכון, כאשר שנת 1984 נראתה רחוקה למדי; אחר כך התברר כי זו גם שנת תשמ"ד וכל מיני חוזי שחורות מצאו בצירוף הזה אותות מבשרי רעה, אבל זהו כבר עניין אחר.
בקריאה שניה, ומאוחרת למדי, זו שבאה בדרך זו או אחרת מתוך מאורעות אקטואליים אלה ואחרים – בעיקר כאלה העוסקים, בעקיפין, באיסור על מחשבה פוליטית מסוג מסוים, בקריאה שניה ומאוחרת זו גיליתי כי יש דברים שנחרתו בזכרון, ולא עזבו אותו, למרות שחלפו כמה עשרות שנים מאז הקריאה ההיא, של גיל הנעורים (ומי שמכיר קצת מסיפורי דאז, יכול לזכור כי בתקופה ההיא קראתי שניים-שלושה ספרים במקביל, ובקצב לא איטי כלל וכלל, כך שלזכור פרטים מתוך ספר – צריך הספר להיות בעל משקל מיוחד).
זכרתי את סיפור המסגרת, זכרתי מהו הדבר המפחיד ביותר, את ה"הפרד ומשול": "המפלגה רוצה בשלטון אך ורק לתועלתה שלה. אין אנו מעוניינים בטובת אחרים; אנו מעוניינים אך ורק בשלטון. לא בעושר ולא במותרות ולא בחיים ארוכים ולא באושר; רק בשלטון, בשלטון צרוף… אנו שונים מכל שלטונות-המעטים שבעבר בכך שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים. כל האחרים, אפילו אלה שהיו דומים לנו, היו מוגי לב וצבועים… אנחנו איננו דומים להם. אנחנו יודעים ששום אדם אינו תופס את השלטון מתוך כוונה לותר עליו. השלטון אינו אמצעי; השלטון הוא מטרה."
להמשך קריאת 1984 – ג׳ורג׳ אורוול

ספר שמתחיל כך: "סופר לעולם אינו שוכח את הפעם הראשונה שבה הוא מקבל כמה פרוטות או כמה שבחים תמורת סיפור
פרי עטו. לעולם הוא אינו שוכח את הפעם הראשונה שבה הוא חש את הארס המתוק של היוהרה מתפשט בדמו וחושב שאם עלה בידו
שאיש לא יבחין בחוסר כישרונו, הרי ייתכן שחלום הספרות יצליח ככלות הכול לספק לו קורת גג, משהו חם לאכול בערבו של
יום, ואת הדבר אשר אליו הוא שואף יותר מכל – לראות את שמו מודפס על פיסת נייר עלובה שתאריך ימים אחריו. סופר נידון
לזכור את הרגע הזה מפני שמאותו יום והלאה הוא אבוד, ולנשמתו יש מחיר."; ספר שמתחיל כך לא יכול להיות ספר רע.
 קרלוס רואיס סאפון יודע לספר סיפור, כזה שלוקח את הקורא וסוחף אותו לעולם אחר, מרתק, מרהיב, כזה שאין שום רצון
להניח את הספר מהיד; קצת כזה כמו ספרו הקודם של סאפון – צלה של הרוח.
 ולא רק סיפור אחד יש בספר הזה; שלוש עלילות מרכזיות בו, כל אחת מהן יכולה לפרנס ספר בפני עצמו, וכולן קשורות
לגיבור הספר.
 ישנה העלילה הנוגעת למספר כסופר, הנאלץ להתפרנס מכתיבת ספרי מתח "זולים" בשם בדוי,  "משכתב" ספר לחברו /
מיטיבו וחולם לכתוב את יצירת חייו.
 ישנה העלילה הנוגעת לסיפור האהבה בינו לבין נערה אחת, הנאהבת גם על ידי אותו חבר / מיטיב.
להמשך קריאת משחקו של המלאך – קרלוס רואיס סאפון