ספר שמתחיל כך: "סופר לעולם אינו שוכח את הפעם הראשונה שבה הוא מקבל כמה פרוטות או כמה שבחים תמורת סיפור
פרי עטו. לעולם הוא אינו שוכח את הפעם הראשונה שבה הוא חש את הארס המתוק של היוהרה מתפשט בדמו וחושב שאם עלה בידו
שאיש לא יבחין בחוסר כישרונו, הרי ייתכן שחלום הספרות יצליח ככלות הכול לספק לו קורת גג, משהו חם לאכול בערבו של
יום, ואת הדבר אשר אליו הוא שואף יותר מכל – לראות את שמו מודפס על פיסת נייר עלובה שתאריך ימים אחריו. סופר נידון
לזכור את הרגע הזה מפני שמאותו יום והלאה הוא אבוד, ולנשמתו יש מחיר."; ספר שמתחיל כך לא יכול להיות ספר רע.
קרלוס רואיס סאפון יודע לספר סיפור, כזה שלוקח את הקורא וסוחף אותו לעולם אחר, מרתק, מרהיב, כזה שאין שום רצון
להניח את הספר מהיד; קצת כזה כמו ספרו הקודם של סאפון – צלה של הרוח.
ולא רק סיפור אחד יש בספר הזה; שלוש עלילות מרכזיות בו, כל אחת מהן יכולה לפרנס ספר בפני עצמו, וכולן קשורות
לגיבור הספר.
ישנה העלילה הנוגעת למספר כסופר, הנאלץ להתפרנס מכתיבת ספרי מתח "זולים" בשם בדוי, "משכתב" ספר לחברו /
מיטיבו וחולם לכתוב את יצירת חייו.
ישנה העלילה הנוגעת לסיפור האהבה בינו לבין נערה אחת, הנאהבת גם על ידי אותו חבר / מיטיב. להמשך קריאת משחקו של המלאך – קרלוס רואיס סאפון
האלמנות של ימי חמישי הן ארבע נשים הנותרות, מדי יום חמישי ללא אישיהן, הנפגשים אצל אחד מהם למשחקי קלפים. הן נקראות כך, כבדיחה פרטית, מתוך הבדיחה הנרחבת יותר על אלמנות הגולף – אלה הנותרות בגפן מספר שעות בסופי השבוע, עת אישיהן משחקים גולף.
וכולם חיים חיים מאושרים באלטוס דה לה קסקדה – שכונה מוקפת גדר, שפעם היתה קאנטרי קלאב עם מגרש גולף במרכזו, ומרכז ספורט, כשמסביבם בתים לסופי שבוע, לעשירים הבאים לשחק; ולאט לאט הפך למקום שנשארים בו בכל השבוע, ורק יוצאים לעבודה ממנו – הגברים יוצאים לעבודה, והנשים נשארות לטפח את הגנים והבתים; והוקמה גדר – חומה, בעצם, מסביב לשכונה, ונשכרו שומרים לשמור שאף אחד שאינו מן המקום לא יוכל להכנס. נקבעו תקנות, והוקם ועד מנהל, שתפקידו לשמור על הסדר במקום, ולקרוא לסדר את אלה המפרים.
חוץ מן התקנות החלות על כל תושבי המקום, ישנן גם תקנות בלתי כתובות, כאלה שבמקומות אחרים מכונות – לחץ חברתי; צריך להתלבש בבגדים הנכונים, לשתול את הצמחים הנכונים, לקנות רהיטים נכונים לבית, לשלוח את הילדים לבית הספר הפרטי הנכון… וכל אלה עולים כסף, הרבה כסף.
אבל לתושבי אלטוס דה לה קסקדה יש כסף, הרבה כסף. כמו נובורישים במקומות אחרים בעולם הם ממהרים להפגין את קיומו של ה"הרבה כסף" הזה : למי יש בית יותר גדול? למי יש בית יותר מעוצב, מי קרוב יותר למגרשי הגולף, למי גינה מטופחת יותר, מי מחזיק כלי אוכל מהודרים יותר.. וכן הלאה וכן הלאה.
ג'וני וילרייט גדל בעיירה קרתנית משהו – גרייבסנד, אי שם בקרבת העיר בוסטון, למשפחת "אצולה" מקומית ששורשיה, מצד סבתו, מתייחסים לנשיא אדמס ולבאים ב"מייפלאואר".
הסבתא, אשה כבודה ובעלת ממון, חביבה עלי במיוחד משום ש- :
"היא אהבה מאד לקרוא, ולדעתה הקריאה היתה המאמץ האצילי ביותר; לעומת, הכתיבה היתה בעיניה בזבוז גדול של זמן – התעסקות ילדותית, מלוכלכת יותר אפילו מציור באצבעות, אך הקריאה נחשבה מאד בעיניה; זו היתה, לדעתה, פעילות לא אגואיסטית, המרחיבה את הדעת ומעשירה את הרוח. היא בוודאי חשבה כי חבל שכמה טיפשים מסכנים נאלצו לבזבז את חייהם בכתיבה כדי שיהיה לנו די חומר לקריאה. הקריאה גם נותנת לאדם ביטחון בלשון ואף מלמדת אותו את לשונו – והלשון היא כלי הכרחי לכל אלה המשמיעים את הערותיהם באשר למה שראו בעולם."
בתה של הרייט וילרייט, אמו של ג'וני – טאביתה – נכנסה להריון מחוץ לנישואין, בשנים בהן היה זה מאד לא מקובל, וילדה את ג'וני.
לא היה להם זמן רב להיות יחד, שכן במשחק בייסבול של הליגה הצעירה, כדור שנזרק על ידי אוון מיני, פגע בראשה של טאביתה והרגה.
"כשמישהי שאתה אוהב מתה, ולא ציפית לזה, אינך מאבד אותה בבת אחת; אתה מאבד חלקים ממנה, במשך תקופה ארוכה; כמו שהדואר מפסיק לבוא, והניחוח שלה הולך ונמוג מהכריות ואפילו מהבגדים שבארון ובמגירות שלה. אט אט, אתה אוסף את החלקים שלה שאינם עוד. וכשמגיע היום – כשחלק מסוים שלה שנעלם מנחית עליך את ההרגשה שהיא הלכה ולא תשוב עוד לעולם – בא אחריו יום אחר, ועוד חלק מסוים אחר, שאיננו."
דיסטופיה – דיסטופיה (dystopia) היא ההיפך מאוטופיה. חברות דיסטופיות מאופיינות בדרך כלל בעריצות שלטונית וניצול האנשים.
ברוב היצירות הדיסטופיות, ממשלה מושחתת יוצרת או משמרת איכות חיים ירודה עבור האנשים, לעתים תכופות תוך כדי התניית הציבור שהחברה היא טובה וצודקת, אפילו מושלמת. רוב היצירות הדיסטופיות מתרחשות בעתיד.
ריאליטי – תוכנית מציאות; מאפייני תוכנית המציאות:
הזולת, המתחרה, הוא אויב. על מנת לנצח יש להתחרות באחרים. ובכך נזנח לחלוטין האידיאל של שיתוף פעולה.
תאי הווידוי
הצבעות וניפויים
שופטים, או יועצים
(ההגדרות נלקחו מתוך ה-וויקיפדיה)
"פאנֶם, המדינה שקמה על חורבות המקום שנקרא פעם אמריקה הצפונית… האסונות.. הבצורות.. הסופות.. השרפות .. הים שגאה ובלע חלקים נרחבים כל כך מהיבשה.. המלחמה האכזרית על אמצעי המחיה הדלים שנותרו. התוצאה היתה פאנֶם, עם הבירה המזהירה – הקפיטול – המוקפת שלושה עשר מחוזות, אשר הביא שלום ושגשוג לכל אזרחיה. ואז הגיעו 'הימים החשוכים', התקוממות נגד הקפיטול. שנים עשר מחוזות הובסו, והמחוז השלושה עשר חוסל כליל. 'אמנת הבגידה' העניקה חוקים חדשים שיבטיחו את השלום. … "
אנה ואוטו קוונגל, זוג גרמנים בזמן מלחמת העולם השניה, זעיר בורגנים, אינם מחבבים במיוחד את המשטר הנאצי, אבל מסתגלים אליו במידה מסוימת, ואפילו מצטרפים לאירגונים המתאימים, כדי לשמור על פרנסתם, עד ש… עד שהבשורה הרעה משיגה אותם: בנם היחיד נהרג בקרבות.
והחל מאותו רגע אין להם עוד מטרה אלא לעשות משהו כנגד המשטר שלקח להם את בנם, ולוקח בנים לאמהות אחרות, ואנשים אחרים, ובכלל- פועל בשיטות שאינן מוסריות או צודקות, ומטרותיו מפוקפקות למדי.
הקוונגלים הם גיבורי הספר לבד בברלין, ומלבדם גיבורי המשנה – אף הם גרמנים, אף הם משתדלים שלא להתערב יותר מדי, שלא לעמוד על דעתם יותר מדי, שלא לשפוט; מוטב לסובב את הראש לצד השני כאשר קורה משהו באזור, מוטב לא לראות, לא לשמוע ובודאי לא להגיב.
כך – פראו רוזנטל, שכנתם של הקוונגלים, יהודיה שבעלה כבר נלקח על ידי השלטונות, והיא מבלה חייה בהמתנה שיבואו לקחת גם אותה; מוסתרת על ידי השכן המכובד – שופט עליון בדימוס – אולם אינה עומדת במתח.
או הדוורית נושאת הבשורה, אווה קלוגה, שמשא הבשורות בתיקה כבד עליה עוד ועוד, ובעלה לא רק שאינו תומך, אלא שהוא ריקא וטפיל על צווארה, ולבסוף היא בוחרת לברוח מחייה הנוכחיים, ולחזור לכפר, לאדמה.
קווארק – פתולוג בבית החולים, מגלה ערב אחד את גיסו – מל, רופא מיילד מוערך, במשרדו, משרד הפתולוג, מחטט באיזה תיק של איזו אשה שמתה, וחשדו מתעורר.
מל נשוי לשרה, שבינה לבין קווארק יש איזה סיפור לא פתור; שרה אחותה של דיליה, אשתו המנוחה של קווארק. למל ולשרה בת אחת – פיבי – שקווארק קשור אליה בעבותות.
וכל הקשרים הללו נשמעים כמו תחילתה של טלנובלה, אלא שלא !
קווארק מתחיל לחקור ולבדוק, ומתברר כי האשה – כריסטין פולס היה שמה, לא מתה מתחסיף ריאתי, אלא בלידתה; והילדה שנולדה נעלמה.
קווארק – פעם יתום שאומץ על-ידי משפחה מכובדת, שזכרונות בית היתומים רודפים את ימיו ולילותיו, נמשך בעבותות למסתורין של העלמות התינוקת.
בחיפושיו אחר האמת הוא מגיע למקומות שיש בהם עוני ומחסור, שיש בהם ילדים שנולדים לנשים לא נשואות ונלקחים מהן; חיפושיו גוררים אלימות ומוות, וסימני שאלה ההולכים ומתגברים – בו, ובנו, הקוראים.
ביד מיומנת פורש בלאק (פסבדונים של ג'ון בנוויל) את סיפורן של הנשים היולדות ילדים בלתי חוקיים, וגורלם של הילדים הללו; את סיפורם של האנשים העשירים עד מאד, העושים חוק לעצמם; ובעיקר – את הבדידות ואת העבר הרודף כל אחד ואחת מגיבורי וגיבורת הספר.
ספר שאינו ספר מתח ואף על פי כן קשה להניחו מן היד; ספר שקצוות התעלומות שבו נפתרים ונקשרים רק בסופו.
מומלץ בהחלט
שגיאות קטנות – בנג'מין בלאק. תרגום (מצוין, כולל הערות והארות): סמדר מילוא. הוצאת עם עובד. (367 עמודים)
