סיפור על אהבה. לכאורה, סיפור על אהבה: איש אוהב אשה שאינה ממעמדו, ונישא למישהי ממעמדו, ואחר כך עוזב אותה למען האהובה "האמיתית".
האשה הנעזבת מספרת את סיפורה.
והאיש שפעם אהב ונישא לאחרת, וחזר לאהבתו, ועזב גם אותה, גם הוא מספר.
וגם האשה שלמענה עזב האיש את אשתו, גם היא מספרת.
לכאורה, סיפור אינטימי שבין אנשים. ובעצם זו קינה; רקוויאם לעולם שהיה ואיננו עוד – שבו הכל היה במקומו, והכל היה מסודר, וכל אחד היה במקומו… ובאו הקומוניסטים והסוציאליסטים, המלחמות הגדולות והמהפכות הגדולות לא פחות, וכל מה שהיה פעם התמוטט. ואם היתה תקווה למשהו אחר – טוב יותר, או לפחות טוב כמו שהיה רק בצורה אחרת, גם תקווה זו נמוגה:
"כל מה שהיה שייך לעולם של אתמול התמוטט ונרקב. איך שלא יהיה, האמנו שהכל נגמר ועכשיו מתחיל משהו אחר." להמשך קריאת האמיתית – שאנדור מאראי
שני אנשים – שני סיפורים. ליאו איבד את אהובתו בזמן הטיול באקודור. נהג משאית שיכור פגע במשאית בה נסעו ואלני נהרגה.
אחרי קבורתה חוזר ליאו לאנגליה אך הולך לאיבוד בחייו נטולי אהובתו המתה. הוא רואה את דמותה בכל חרק, בכל חיה, בכל משב רוח.
הוא מתחיל לדבר לזבובים, ליונים, לעלים.
הוא מנהל מחברת ובה רשימות על אהבה – אהבת בעלי החיים לבני מינם.
הוא הולך ומשתגע
לפחות לגבי דידם של הסובבים אותו.
במרחק 60 שנים אחורה – מוריץ מספר לבנו על צאתו להלחם לצד הגרמנים והקיסרות האוסטרו-הונגרית במלחמת העולם הראשונה, שאז נקראה: המלחמה הגדולה; יוצא למלחמה ומקוה שהנערה שנשק לה פעם תחכה לו.
היא אמנם ממעמד גבוה ממנו – אבל המלחמה יש לה נטיה להשטיח מעמדות.
אם יש את נפשכם לדעת את המעין ממנו שאב מאיר שלו את עלילות ספריו (או לפחות את הבסיס להן) ואת הדמויות שבספריו, לכו לכם אל הספר הזה, החדש, האחרון – הדבר היה ככה.
זהו ספרו האישי ביותר, הקרוב ביותר אל עצמו עד כה. ואין זו אוטוביוגרפיה, או סיפור חיים, אלא איזשהו פרק – הסובב כולו סביב סבתא טוניה ושואב האבק שלה, שקבלה במתנה מגיסה שבאמריקה.
שלו הוא בעל טורים חביב עלי במיוחד; למען האמת – טורו במוסף לשבת בימי שישי הינו כמעט הסיבה היחידה למשא הקילוגרמים של נייר עיתון שאני סוחבת עמי לעתים לביתי.
חלק הארי של הטורים נוגע, אמנם, לענייני היום והשעה, אך חלקם – אלה הזכורים לי גם שנים לאחר שנכתבו – הם אלה העוסקים בהיסטוריה הפרטית שלו (הויכוחים סביב שולחן הארוחה על דמותו של דוד המלך, למשל) או העוסקים באהבת הארץ מן הרגלים, מן הטיולים והצפייה בטבע של "כאן ליד הבית". חביבים עלי טוריו לא רק בגלל הדברים שנאמרים בהם, אלא, בעיקר מן הדרך שבה הם נאמרים – מן השפה העשירה רבת הגוונים והדימויים.
ומשום שפה זו, חביבים עלי כל ספריו שקראתי, וביניהם כל הרומנים שפרסם.
"אף על פי שכל המלחמות משולמות במתים, זה זמן מה מאבקנו משולם בריבית קצוצה. יהיה עלינו לבחור בין נצחון במלחמה לבין כיבוש של בית-קברות,". כך כותב גיבורו של הסיפור הראשון – התבוסה הראשונה, סרן אָלֶגרִיָה, קצין הבוחר בכניעה ימים ספורים לפני שהצד "שלו" מנצח. בחירה תמוהה בעיני המנצחים והמנוצחים גם יחד. בחירה שיש בה בעצם בחירה במוות. והבחירה הזו באה על רקע יאוש שקט וסופי מן המלחמה; משום שלא מצא הבדל בין הצבאות, בסופו של דבר, בשורה התחתונה.
"האלימות והכאב, הזעם והחולשה, כולם מתמזגים עם הזמן לכדי דת של שרידות, לפולחן של ציפיות, שבהן אותו מזמור תהילה מוטעם בפיותיהם של ההורג ושל הנהרג כאחד, של הקורבן ושל המתעמר; אין מדברים עוד אלא בלשון החרב או בשפת הפצע,".
הסיפור השני הוא סיפורם שנותר במחברת של אב צעיר שגופתו נמצאה ליד גופת בנו התינוק, לאחר שברחו האב והאם, בחודש השמיני להריונה, והסתתרו עד הלידה בבקתה בהרים. האם מתה בלידתה, והאב מתעד את הימים, השבועות והחודשים שמאז מותה ועד שאזלו לו הנייר והעפרון.
ואחר כך מתו הוא ובנו.
ואחר כך נמצאו.
"(הערת העורך: .. אם הוא שכתב את המחברת הזאת, הוא כתב אותה כשהיה בן שמונה עשרה, ואני חושב שזה לא גיל לסבול סבל רב כל כך.)"
"בכל אשר אעשה, בכל דרך חיים שאבחר, אספר את הסיפורים האלה. .. ואני מדבר אליכם מפני שזה חזק ממני. אני שואב כוח.. מהידיעה שאתם שם. … כמה בורכנו שיש לנו זה את זה? אני בחיים ואתם בחיים, ועל כן עלינו למלא את האוויר במילותינו. .. אני אספר סיפורים לאנשים שיקשיבו ולאנשים שאינם רוצים להקשיב. … איך אוכל להעמיד פנים שאינכם קיימים? הרי זה בלתי אפשרי כמעט כמו נסיונכם שלכם להעמיד פנים שאני איני קיים."
בינינו ובכל הכנות – כמה מאיתנו באמת יודעים מה מתרחש בסודן? מדי פעם אנחנו קוראים על חבל דארפור, אפילו למדנו להגיד ג'אנג'אוויד… אבל מה באמת אנחנו יודעים על שגרת החיים שם, או שמא – אי-שגרת החיים במקומות הללו שכוחי האל, שאין התקשורת מגיעה לשם בהמוניה, אפילו לא טיפין טיפין; מקומות בהם נלחמים אנשים אלה באלה, שבטים אלה באלה, נציגי פלג זה מול פלג אחר – ובתווך, תמיד בתווך, אלה שאינם מעורבים, שלא בקשו להיות מעורבים, שרק ביקשו להם חיים שקטים. ולא ניתן להם.
דרך עיניו של ולנטינו אצ'אק דנג אנחנו מתוודעים לאט לאט לחיים הללו – של הדינקה בדרום סודן, שאחרים נושאים עיניהם לאדמתם, ולרכושם (שבעינינו, בני המערב, אין שווי לו לרכוש הזה כלל).
It is the dawning of the Age of Aquarius; זוהי תחילתו של עידן חדש – זה הנקרא בלעז "ניו אייג'". ויש בו בעידן החדש צ'אקרות ואבנים אנרגטיות, קלפי טארוט, פנג שוואי, נומרולוגיה, קארמה, תיקשור וכמובן – קבלה!
ומשיש לנו ספרות קוסמים ומכשפים, פנטזיה ומד"ב, הרי לנו ספר פנטזיה יהודי למהדרין.
יחד עם דמותה של לילית, זו שהיתה, על-פי המיתולוגיה היהודית אשתו הראשונה של אדם : כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים... (בראשית פרק א')
סביב בנות לילית ובני הנפילים טווה אשרי סיפור פנטזיה מרתק שראשיתו בליל הסדר ומהלכו כולו בימי ספירת העומר.
וינד גאפ היא עיירה כמעט שכוחת אל אי שם במיזורי, יש בה רק כמה אלפי תושבים וכולם (בערך) מכירים את כולם.
ילדה אחת, בגיל העשרה, נעלמה בוינד גאפ וקמיל פריקר, עיתונאית של ה"דיילי פוסט" השיקגואי, ומה שחשוב לא פחות – בת למשפחה מוינד גאפ, נשלחת לסקר את ההיעלמות, שנכרכת באופן אוטומטי עם רצח של ילדה בגיל דומה, מספר חודשים קודם לכן.
הקהילה הקטנה בוינד גאפ הזכירה לי במידה מסוימת קהילה אחרת שנתקלתי בה בספר אחר – אצל סופרת אחרת – קהילת סנטראליה שב"מעוף העורב". כולם אכן מכירים את כולם, הילדים נפגשים בבית הספר, כולם הולכים לאותה כנסיה, קונים באותן חנויות…
בוינד גאפ החלוקה בין עשירים לעניים היא די דיכוטומית, כך מי שלמדו יחד בבית הספר יכולים למצוא עצמם יום אחד משני צידי המתרס כמעבידים וכעובדים / עוזרות בית.
משפחת פריקר היא מן העשירים, וביתה בית רחב ידיים. אלא שבואה של קמיל לשם אינו משמח איש – לא את אמה, לא את אביה החורג, לא את אחותה למחצה, לא את חוקרי המשטרה, לא את חברותיה לשעבר שנשארו מאחור או את חברותיה של אמה, שלא לדבר על המשפחות – זו שאבדה ילדה לפני כמה חדשים, וזו שילדתה נעדרת.
שני אנשים – שני סיפורים. ליאו איבד את אהובתו בזמן הטיול באקודור. נהג משאית שיכור פגע במשאית בה נסעו ואלני נהרגה.
"אף על פי שכל המלחמות משולמות במתים, זה זמן מה מאבקנו משולם בריבית קצוצה. יהיה עלינו לבחור בין נצחון במלחמה לבין כיבוש של בית-קברות,". כך כותב גיבורו של הסיפור הראשון – התבוסה הראשונה, סרן אָלֶגרִיָה, קצין הבוחר בכניעה ימים ספורים לפני שהצד "שלו" מנצח. בחירה תמוהה בעיני המנצחים והמנוצחים גם יחד. בחירה שיש בה בעצם בחירה במוות. והבחירה הזו באה על רקע יאוש שקט וסופי מן המלחמה; משום שלא מצא הבדל בין הצבאות, בסופו של דבר, בשורה התחתונה.
וינד גאפ היא עיירה כמעט שכוחת אל אי שם במיזורי, יש בה רק כמה אלפי תושבים וכולם (בערך) מכירים את כולם.